רוד טריפ מיוחד בדרום מערב ארה"ב (ובקולורדו), שמטרתו עדכון הספר ארה"ב דרום מערב מסלולים שמהדורה מעודכנת שלו עתידה לצאת לאור באביב/קיץ 2024. הטקסט הוא יומן טיול שהעלתי בקבוצת הפייסבוק שלי בסיומו של כל יום טיול. הטיול נערך בתאריכים בחודש ספטמבר 2023.
יום 1 לטיול
אני עדיין לא מאמינה שעליתי על המטוס הזה. חושבת שהייתה לי לא פחות מהתקפת חרדה לפני. אבל בסוף זה קרה. השארתי בבית ילד אחרי ניתוח (בן 19, מרגיש סה"כ בסדר – אם כי יזדקק לזמן כדי להתאושש, עם אבא שלו), אחרי שבועיים של רכבת הרים מטלטלת (עד שהגענו לניתוח) והמון חוסר ידיעה. הייתי אמורה לצאת לטיול כבר לפני שבוע אבל דחיתי. ובסוף, ברגשות מאוד מעורבים, נסעתי. אם זו לא הייתה נסיעת עבודה חשובה (עדכון הספר ארה"ב דרום מערב מסלולים) ואילולא הנסיעה הזו לא הייה הזדמנות של אחרונה אולי בחיים לטייל לבד עם שני הבנים הגדולים שלי (רותם ועומר, 23, 26), בוודאות הייתי מבטלת. אז בידיעה שמכל מקום שבו לא אהיה אני במרחק 30 שעות מישראל – עליתי על המטוס – תא-שיקגו-דנבר (טיסה מצוינת של יוניטד, שאת כולה העברתי בשינה – אפטרשוק של התשישות פלוס כדור שינה שמאז שהתחלתי לקחת בטיסות חיי השתנו). שלב ראשון אחרי הנחיתה – התקנת האי-סים של חברת גלובוסים (אף פעם לא התנסתי באי-סים וחייבת לומר שההתקנה הלכה חלק מאוד והסים עבד מעולה לאורך כל הטיול). שלב שני אחרי הנחיתה – בחירת רכב. הזמנו Standard Size SUV, שפתאם נראה לי קטן מכפי שזכרתי (אנחנו עם הרבה ציוד קמפינג, ולא הכי קומפקטים – הבנים שלי, ולא אני, הם אלה שארזו הפעם). אז הגענו לשורת הרכבים של חברת אלאמו (השכרה דרך אופרן כמובן) והילדים שלי כבר מורגלים שדבר ראשון בודקים מילאג' (כדי לבחור את הרכב החדש ביותר) ואחכ נוחיות ועוד כל מיני. הפעם הבחירה הייתה קלה כי רק לרכב אחד (ניסן מורנו) היה גלגל ספייר ועל זה אני הטלתי ווטו כדבר הכי חשוב בטיול הזה (לאור כמה דרכים שבהן יש מצב שקצת נתחרע בהן על הרכב). היום הראשון הוקדש בעיר להצטיידות וגם לטיול קצר בדאונטאון דנבר ובולדר. קוסקו, סופר, REI, ואריזה של האוטו (לא פשוט בכלל עם כמות הציוד שאיכשהו הצטברה לנו). לא מאמינה שעד לפני כמה שנים עשיתי את כל זה לבד. בד"כ הייתי נוסעת לבד עם הילדים ובעלי היה מצטרף רק כמה ימים אחרי. הפעם אני הכי לא עושה כלום. אפילו לא נוהגת. יושבת במושב האחורי ונהניית מהנוף. הדבר היחיד שחסר לי כאן זה את יובלי שלי שנשאר בארץ, שאם היה יוצא לטיול הייתם בוודאות נהנים כאן מתמונות יותר טובות (וגם בטוח היינו רואים הרבה יותר בעלי חיים). אז לבינתיים קבלו רק תמונה אחת מהמטוס. מקווה להשתפר בהמשך.
יום 2 לטיול
ג'ט לג, אז קמים מוקדם. היעד ליום זה – שמורת הטבע הלאומית הרי הרוקי. תכלס לא יעד מקורי לטיול (מכירה את השמורה מספיק טוב ולא זקוקה לביקור בה לשם העדכון), אבל בשל קיצור הנסיעה וויתור על ביקור בדרום קולורדו וניו מקסיקו, התפנה לנו יום, ולא היה מקום מתאים יותר מאשר לנסוע ביום שהתפנה לשמורה זו. לא הזמנו אישור כניסה לשמורה מראש, אבל יום קודם בשעה 17 הצלחנו לתפוס כרטיס. נסענו לאזור ביייר לייק (Bear Lake) וכבר בדרך ראינו דוב וקויוט. מזג האוויר היה מעונן כך שפחות ראו את הרכס הנהדר אבל לפחות לא ירד גשם. יצאנו למסלול ללוך לייק (Loch Lake) ומשם עלינו לאגמים הגבוהים יותר שבאזור בייר לייק. סה"כ לא מסלולים מאוד קשים אבל כבר הרבה שנים שלא היה לי כל כך קשה. אולי זה הגובה (מעל 3000 מ'), אולי הגט לג והתשישות ואולי כי סתם אני לא בכושר (פעם אחרונה שהייתי כאן הייתי צעירה בעשר שנים ואף מסלול לא נראה לי קשה במיוחד). הנוף כמובן היה נהדר למרות העננות, אך בסוף היום תפס אותנו גשם זלעפות מטורף. סיימנו את המסלול בשעות אחר הצהריים ונסענו לחניון גליישר ביסין (Glacier Basin) בו היינו אמורים ללון. קיבלנו סייט נחמד אבל סמוך לקרוואן ענק עם גנרטור מרעיש במיוחד, שהונח מחוץ לקרוואן, קרוב לסייט שלנו (ובחניון הזה מותר להפעיל גנרטורים עד השעה 20:30 – שעה מאוחרת באופן יחסי). זה, וגם התחיל לרדת גשם והיה קר ועוד היינו רטובים מהמבול של קודם. רותם (להפתעתי הרבה – ממש לא מתאים לו) היה הראשון להציע מלון ואני קפצתי על המציאה. בדרך למלון עוד נסענו לאזור פיקניק מקסים והכנו ארוחת ערב מושקעת. בדרך ראינו מוס ועוד קויוטים. אז בקיצור, חצי נרדמת כותבת לכם ממלון מהעיירה אסטס פארק. לילה טוב
יום 3 לטיול
יום מקסים. בבוקר התעוררנו למראה פסגות מושלגות על הרכס הסובב את העיירה אסטס פארק. בלילה ירד כנראה לא מעט שלג בהרים שכן אפילו כביש טריל רידג (Trail Ridge) החוצה את השמורה נסגר באופן זמני. פתחנו את הבוקר בפיקניק על הנהר בנקודה יפהפייה לאורך כביש Wild Basin בחלק הדרום מזרחי של שמורת הרי הרוקי (כניסה עם פרמיט בלבד אחרי השעה 9 ולכן הגענו מוקדם יותר). האזור שסביב הכביש הזה הוא מקסים בזכות היערות העבותים והרעננים והנחל הצלול (מושלם לשכשוך בקיץ). בקצה הדרך יש גם מסלולים לסדרת מפלים (אנחנו עשינו רק הליכה קצרה עד למפל הראשון). אחרי ארוחת בוקר נסענו דרומה ועזבנו את השמורה. היעד היה אזור אגם בריינרד (Brainard Lake Recreation Area, שייך ליערות הלאומיים, באופן כללי הטיול הזה יהיה יותר של יערות לאומיים, שמורות מדינה ופחות שמורות לאומיות). העפלנו בכביש למעלה והתעלמו מהשילוט שאין כניסה בלי הזמנת חניה מראש. כמובן שהגענו לשער וכפי שהיה כתוב – אין כניסה בלי הזמנה מראש. חזרנו למטה למקום שבו הייתה קליטה, הזמנו חניה (אבל לא לקצה הכביש – כי לא היה מקום, אלא כמייל וחצי מתחת). רותם הוריד אותנו בקצה הכביש (בחניה שלכאורה לא היה בה מקום אבל בפועל הייתה ריקה) ונסע למטה כדי להחנות. בדרך למעלה הוא תפס טרמפ עם לא פחות מהשריף המקומי (ובעקבות השיחה הנחמדה שהתפתחה נראה שרמת העויינות שלו על חוסר ההגיון בכל עניין החניה/המרובעות האמריקנית קצת פחתה). בקצה הכביש מתחיל מסלול נהדר המוביל לאגם איזבל (Lake Isabelle). בזכות העובדה שאין כניסה לאזור בלי פרמיט המסלול לא עמוס מטיילים (בניגוד למסלולים שעשינו אתמול בפארק הלאומי). והיופי – וואו, מדהים. ללא ספק אם משקללים אורך מסלול ורמת קושי – זהו אחד המסלולים המוצלחים שעשינו אבר. המסלול מוביל אל אגם המוזן על ידי מי קרחונים בגובה של כ-3,300 מ' (נראה לכם שרותם ועומר לא נכנסו למים?), מוקף פסגות בגובה 4000 מ'. חלק מההליכה היא באזורי אחו עם המון ערוצים ולמעלה על הפסגות צמחיית הטונדרה שהאדימה בשלכת צובעת את קו הרכס באדום. מזג האוויר האיר לנו פנים באופן יחסי. הראות אמנם לא הייתה טובה ומדי פעם ירד גשם ואפילו ברד אבל מדי פעם השמש יצאה והייתה התבהרות ולכמה רגעים ניתן היה לראות את פסגות הרי הרוקי במלוא הדרם. בשעות אחר הצהריים נסענו דרומה, בדרך נופית יפהפייה, לעיירה איידהו ספרינגס (Idaho Springs). מצד אחד רק נקודת עצירה על הכביש המהיר I70, אך מנגד גם עיירה נחמדה עם מסעדות וחנויות וחזיתות בתים שנראים כמו מתקופת הבהלה לזהב. אפילו הספקנו לראות מצעד קטנטן לזכר 9/11. קינחו בארוחת ערב מקסיקנית (לא המקום האידיאלי לאוכל מקסיקני אבל זה מה שהילדים רצו) ועשינו צק אין למוטל (בסיסי אבל סהכ סביר).
יום 4 לטיול
יום מהמם עבר עלינו היום. התעוררנו לבוקר צח, בהיר (וגם קר), ועלינו ברכב מהעיירה איידהו ספרינגס בה ישנו, לפסגת הר אבנס (Mount Evans), ההר שאליו מוביל הכביש שמעפיל לגובה הגבוה ביותר בקולורדו. בגלל שאנחנו כבר בספטמבר אי אפשר היה להגיע עם הרכב לפסגת ההר, אלא רק לאגם סאמיט הסמוך לפסגה (משהו כמו שני מייל לפני סוף הדרך). לנסיעה יש להזמין פרמיט (אישור מיוחד), שבלעדיו אין כניסה לכביש. גובהו של הר אבאנס קרוב ל-4,400 מ'מעל פני הים והוא שייך למה שמכונה בקולורדו עטורת הפסגות the 14rs (הר שגובהו על 14,000 פיט). בעליה להר משתנה הרכב הצמחיה, מעצים נשירים, לירוקי עד ובסוף – למעלה כבר אין עצים כלל, יש רק טונדרה שבעונה זו של השנה האדימה בשלכת. מהכביש העולה להר יש נוף פנורמי נהדר של כל רכס הרי הרוקי של קולורדו. בזכות הראות הטובה ניתן היה לראות גם את המישורים שממזרח לרכס (שהם ההתחלה של המישורים הגדולים של המערב התיכון של ארה"ב). מכיוון שרותם ועומר לא רצו לוותר על הפסגה להר, ומכיוון שאני ממש לא בנויה לטיפוס תלול בגובה 4,400 מ', החלטנו להתפצל. אני יצאתי לטיול קצר סביב האגם, ובשאר הזמן ישבתי בשמש (עם מעיל, היה קר) וניסיתי להכין סרטונים לאינסטגרם (מוזמנים לעקוב), והבנים עלו לפסגה (לא בכביש אלא בשביל שעולה דוך למעלה). במקום לתאר את המראות במילים מוזמנים ליהנות מהתמונות… בהמשך היום נסענו לבדוק עוד כמה דברים באזור (חניוני לילה, מסלולים קצרים, פלוס ביקור בעיירת הסקי וייל, Vail). לארוחת ערב מצאנו food truck עם אןכל מקסיקני נהדר. לנים הלילה לא רחוק מהעיירה וייל.
יום 5 לטיול
התעוררנו מוקדם ונסענו מערבה בכביש המהיר I-70. הדרך מערבה היא בירידה ברובה, מקו פרשת המים של פסגות הרי הרוקי אל מורדות הרכס. בשלב כלשהו נהר הקולורדו מתחבר לכביש ונושק לו בתוך קניון אדיר עד לעיירה גלנווד ספרינגס (Glenwood Springs) שבה אנחנו ישנים הלילה. הנסיעה מרהיבה ביופיה – הכביש בנוי על גשרים הצמודים למצוק הקניון. הנוף כמעט מדברי. מי שביקר בקניון של שמורת זאיון – הרי שכאן יש מעין זאיון ענקית באורך עשרות ק"מ, שעל מצוקיה יש מערכת גשרים של כביש מהיר. קשה שלא לחוש בצער שבדבר – כמה יפה יכול היה להיות כאן אילולא היה כאן כביש, אבל היסטורית תוואי הדרך החוצה את רכס הרי הרוקי הוא זה שהביא ליישוב המערב, עוד הרבה לפני ששמירת טבע הייתה ערך שיש להתייחס אליו בעת סלילת כבישים. היעד הראשון שלנו ליום זה היה מסלול Hanging Lake, שהוא אחד המסלולים המפורסמים בקולורדו. זהו מסלול מתוייר יחסית (יש להוציא פרמיט), קרוב לכביש, ועדין יוצא דופן ביופיו. המסלול מוביל אל אגם יפהפה בגובה רב, אך מרשים לא פחות הוא הדרך המובילה אליו, בין מצוקים אדירים (בשל שריפה שהייתה כאן לפני כמה שנים רואים פחות את היער ויותר את המסלע הצבעוני) ולצד ערוץ מים יפהפה. המסלול קצר יחסית – בערך 2.5 ק"מ לכל כיוון, אבל כולו עלייה בגובה (מעל 300 מ') ולכן אינו קל. מצד שני אם אני עליתי לאגם – כמעט כולם יכולים, בעיקר אם עולים לאט (לי לקח כשעה וחצי) ובעיקר אם הגוף כבר התרגל לגבהים של קולורדו. לאחר המסלול נסענו לעיירה גלנווד ספרינגס. גלנווד ספרינגס שוכנת ממערב לפסגות הגבוהות של הרי הרוקי ומזג האוויר בה חם ונעים יותר מאשר המקומות בהם טיילנו בימים הקודמים. גם הנוף יותר שחון ומדברי (מרגישים שמתקדמים לכיוון יוטה). זו עיירה השוכת במיקום יפהפה, בעמק של מפגש נהרות, אבל יש כאן גם את הכביש המהיר, גם מסילת רכבת וגם הרבה מאוד פיתוח. הבנים היו אמורים לעשות רפטינג אבל הם החליטו לוותר לאחר שהבינו שכל השיט צמוד לכביש המהיר. במקום זאת הם הצטרפו אלי לבדוק את פארק השעשועים הקטן ששוכן על מרומי הפסגה שמעל לעיירה (Glenwood Caverns Adventure Park, נחמד אם מחפשים אטרקציה בדרך ומטיילים עם ילדים, אבל ממש לא חובה). בערב קינחנו במעיינות החמים שמעל לערוץ הקולורדו – מקסים וכיף מאוד. תוך.כדי הרביצה במים, אל מול הנהר התנהל בינינו דיון של עד כמה כיף לאור זאת שרעש הכביש ממש משתלט על האווירה. לי זה פחות הפריע. לבנים שלי, שעם השנים הפכו יותר בררנים בענייני טיולים – יותר….
יום 6 לטיול
שוב קמנו מוקדם (חייבת חופש מהחופש) כיוון שהיעד שלנו היה אזור מרון בלס (Maroon Bells, ליד עיירת הסקי אספן, Aspen) ואורכה של הנסיעה לשם מגלנווד ספרינגס כשעה, וכניסה אחרונה עם רכבים (צריך להזמין פרמיט) עד השעה 8 (אחרת צריך לנסוע בשאטל. גם יקר וגם מסורבל). הגענו בשעה 7:58. יותר מזל מאשר שכל… עם ההגעה למרון בלס רותם בישר לי שהוא רוצה להתפצל ולעשות מסלול רגלי ארוך. כיוון שספציפית ביום הזה זה התאים ללו"ז לא ממש יכולתי להתנגד (למרות שלא ממש אהבתי את הרעיון). בכ"ז בחור בן 27 שלפני שנתיים הלך ברגל את כל הדרך מגבול מקסיקו לגבול עם קנדה במסלול ה-PCT. מה שלא תכננתי זה שגם עומר יצטרף אליו – למסלול של 30 קמ (תוספת גובה 1,700 מ'), וגם זה רק בזכות העובדה שהם הצליחו במזל לתפוס טרמפ על טרקטורון ל-10 הק"מ האחרונים (לולא הטרמפ היה עליהם ללכת 40 ק"מ)… אז נפרדנו במרון בלס ואני יצאתי לטיול רגלי לבדי סביב האגם שבסיס ההרים (שגובהם מעל 4,300 מ) וכן במסלול נוסף ביער של עצי צפצפה (עוד שבועיים תהיה כאן שלכת נהדרת), וסביב ערוץ שבמעלה הזרם (סהכ מסלול קל של כארבעה ק"מ). מרון בלס הוא אזור טיול מפורסם ופופלרי בזכות יופיו הרב. אממה… זהו גם מקום מתוייר ביותר ובדרך חזרה לרכב חלפו מולי המון בני אדם (בקיצור אם אתם מבקרים כאן הגיעו מוקדם). מאוחר יותר נסעתי להסתובב קצת בעיירה אספן. לא השתנה כאן הרבה מאז הביקור האחרון שלי בעיירה לפני עשר שנים, אלא שהיום הכל היה מנומנם, ערפילי וגשום. אחכ נסעתי לאתר הסקי סנומס – Snowmass, אין שם הרבה אבל הדרך מקסימה. איכשהו עם מילוי דלק וארוחת צהרים קצרה היום נגמר. לפני הייתה עוד שעה וחצי נסיעה לנקודת היישוב מרבל (Marble), שם הבנים היו אמורים לסיים את המסלול. הדרך דרומה בכביש 133 (מובילה לכיוון העיירה מונטרוז, כביש מליון הדולר והקניון השחור של הגניסון) יפהפיה. לצדה נהר פראי ומעליו מצוקים – לעתים מכוסים ביער ולעתים עם מחשופי אבן חול אדומה (סטייל סדונה). לצד הנהר יש גם נקודה בה אפשר לרדת לנביעה חמה (בפעם הקודמת שנסעתי בכביש התרחצנו כאן). במהלך כל הנסיעה ירד גשם זלעפות ולאורך הדרך היו הרבה חסימות ומפולות סלעים. תכלס לא חשבנו על סיטואציה כזו אבל יש מצב שהדרך לאיסוף הילדים הייתה נחסמת. התוכנית להיום הייתה ללון בחניון לילה לצד כביש 133. נכנסתי לחניון, ראיתי את הסייט שלנו והוא נראה מקסים אבל הכל היה רטוב ובוצי…. ואז הגעתי למרבל. עיירה קטנטונת בכביש המוביל לשום מקום. עם מסעדה/בר, צרכניה, קצת חברות של outdoors (רפטינג, סוסים וכדומה) וזהו בערך – עיירה סטייל אלסקה/חשיפה לצפון/הסדרה וירג'ין ריבר, והכל בנוף קסום מיותר לציין (עם אגם, נהר ונוף מצוקים). הגעתי למרבל בשעה 17:30 (כמובן שאין קליטה. היישוב אגב נקרא על שם מכרות שיש שפעלו כאן בעבר – שמהם הופק השיש לבניית הלינקולן ממוריאל בעיר וושינגטון די סי). קבענו להיפגש ליד לודג' בקתות (Beaver Lake Lodge) בקצה העיירה. אבל כמובן שילדים אין… נסעתי לכיוון דרך העפר שממנה הם היו אמורים להגיע אבל היא הייתה לא עבירה לרכב כמו שלנו. חזרתי שוב לבקתות… ואז ראיתי אור בקבלה. שאלתי כמה עולה חדר (לא זול) אבל החלטתי שאם אני כבר נתקעת כאן מודאגת (בדמיוני כבר צפיתי איך השעות מתארכות והבנים לא מגיעים) אז לפחות עם wifi וכן עם קשר למישהו מהעיירה שיעזור לי לתאם חילוץ (אמא היסטרית…). וכמובן שממש לא התחשק לי לעשות קמפינג בגשם שוטף וידעתי שזה יהיה גם גדול על עומר אחרי הליכה כ"כ ארוכה (חלקה בגשם). הבחורה החמודה בקבלה אפילו לא חייבה את האשראי שלי (התשלום רק במזומן או בצ'ק – מחר היא תחליט מה עושים), הובילה אותי אל חדר מקסים, ואמרה שהיא תגיד לבנים איפה אני כשהם יגיעו. לא עברה יותר מחצי שעה של זפזופ מול הטלוויזיה ולפתע שמעתי רעש טרקטורון וממנו בוקעים הקולות של ילדיי. הם ראו את הרכב חונה ליד אחד החדרים אבל לקח כמה שניות עד שהם קלטו שבמקום להקים עכשיו אוהל – הם נכנסים למקלחת חמה. כמות החיבוקים שקיבלתי מעומר – רק בשביל זה היה שווה ♥️ שניהם חזרו נלהבים מאוד מהמסלול. סוף סוף קולורדו עלתה ליגה. עכשיו רותם מכין לנו ארוחת ערב במטבח של החדר המאובזר.
יום 7 לטיול
התעוררנו בבוקר מאוחר בלודג' הקסום במרבל. חזרנו לכביש 133 (בדרך עברנו ליד אחד הקמפינגים הכי יפים שראיתי בחיי. כמובן שאכתוב עליו בספר שעבורו יצאתי לטיול זה) ונסענו נסיעה קצרה צפונה למעיינות חמים בנהר (הנביעה זורמת ממש אל מי הנהר ויש במקום כמה ברכות מאולתרות שנבנו מגלי אבנים). מנקודה זו התחלנו להדרים בדרך נוף יפהפייה שהובילה בסופו של דבר אל המישורים שמדרום מערב לרכס הרי הרוקי. הדרך הייתה מוקפת עצי צפצפה שנראה שעוד כשבועים יהיו בשיא מופע השלכת שלהם. קרוב לעיירה דלתא עלינו שוב צפונה בכביש (65) שלא ידעתי עליו דבר אבל מראה הזיגזג שלו במפה גרם לי לרצות לנסוע בו ולגלות מה עומד מאחוריו. ואכן זו הייתה החלטה מוצלחת שכן הדרך מובילה לרמה גבוהה בגובה של כ-3,000 מ', ששמה גרנד מזה (Grand Mesa), המעוטרת באגמים ובערבות עשב (אם יובל, הבן הצעיר שלי – עם עיני הנץ והנחישות לראות חיות, היה איתנו בטיול, היינו מגלים בערבות הללו קרוב לודאי הרבה בעלי חיים). במרכז המבקרים של האזור (שכולו יערות לאומיים) המליצו לנו על דרך עפר צדית שאורכה 12 מייל המובילה לתצפית מרהיבה על מרחבי מזרח קולורדו ומערב יוטה (ששמה Lands End). מזג האוויר לאורך הדרך היה סוער – ברקים, רעמים ובסוף גם שלג. מראה דרמטי שרק הוסיף ליופי. בחזרה לכביש 65 הבנו שלא נצליח להגיע בערב ליעד המקורי בו תכננו ללון (שמורת גובלין שביוטה) ועצרנו ללילה ראשון של קמפינג לטיול הזה באחד מהחניונים המקסימים הרבים של גרנד מזה (לא מאמינה שיש כאן קליטה!). ארוחת ראש השנה הסתכמה במרק עגבניות טעים, אורז וסלט מול המדורה. אני סידרתי לי מיטה סוף הדרך ברכב והבנים ישנים באוהל. שנה טובה לכולם מהרי הרוקי של קולורדו.
יום 8 לטיול
כותבת מהאוהל בחניון הלילה היפה של שמורת המדינה גובלין (Goblin State Park). למעלה בשמים מראה מהפנט של מליוני כוכבים. את השמורה הזו 'גילינו' לפני 20 שנה כאשר בעלי קרא עליה באיזשהו מגזין ועצרנו לביקור. כמה שנים מאוחר יותר כתבתי עליה בספרים שלי ומאז הכל היסטוריה (כלומר ישראלים רבים ורבים מכם ודאי ביקרו בה). אז מה היה לנו היום? התעוררנו בקור מקפיא בחניון שבגרנד מזה. האדים בלילה (ישנתי באוטו) קפאו על שמשות הרכב ולקח כמה דקות של חימום הרכב כדי להפשירם. לאחר הקיפולים ירדנו מההרים אל המדבר ועצרנו לארוחת הוקר לגדת נהר הקולורדו. שאר היום קצת נמרח. אני לא הרגשתי כל כך טוב (כבר כמה ימים אני עם הרגשה כזו של התחלה של שפעת) ולא הייתי כ"כ מפוקסת על מה עושים. הבנים גם הם לא היו תמימי דעים (אחד רצה שנדחוס ליום רפטינג במואב והשני רצה להגיע מוקדם לחניון). לי אישית היה מוזר וחבל להגיע עד כאן ולא להיכנס לאזור היפהפה של העיירה מואב אבל זה מלכתחילה לא היה בתכנון לטיול הזה. בסופו של דבר אחרי קניות בסופר, עצירה בעוד כמה נקודות השייכות לקולורדו סטייט פארק (Colorado State Park, רק כדי לגלות שאפשר לוותר – גם זה חלק מהעבודה), ארוחת צהריים במסעדה בעיירה גרין ריבר (Green River), איכשהו היום נמרח. החלטנו לנסוע דוך לגובלין. אבל תוכניות לחוד ומעשים לחוד. כביש 24 המוביל לגובלין נושק למצלעות המרהיבות של ה-San Rafael Swell. במהלך הנסיעה הבחנו במעין פתח במצוק הענק הזה ודרך עפר המובילה לכיוונו. כמובן שפנינו וכמובן שנסענו. לא הגענו ממש עד לפתח אבל הדרך לשם (עבירה רק לרכב 4 על 4) הייתה יוצאת דופן ביופיה. ואז ממש לפני גובלין גילינו עוד דרך שלא הכרתי (עבירה לכל כלי רכב) שהיא לא פחות ממהמת (מובילה לתצפית על הר ששמו Temple Mnt ומשם הלאה לתצפיות נוספות). לאורך הדרך יש גם כמה חניוני לילה יפים (חלופה טובה ללינה בגובלין אם אין מקום). ועוד משהו קטן שבדרך כלל בולט בטיול שכולל לינה בחניוני לילה ציבוריים (בפרטיים זה קצת שונה לעתים כי הם מושכים אוכלוסיה אחרת) – הנקיון (השירותים, כל סביבת החניון – אפס ניירות טואלט בדלי סיגריות ועוד), והשקט (בערב ובלילה פשוט דממה) – כבוד לזולת שהופך את החוויה לכל כך יותר נעימה.
יום 9 לטיול
היום לא התקדמנו (אבל כן נהגתי הרבה). התעוררנו וגם נלך לישון בחניון הלילה של שמורת גובלין. בלילה עומר התעקש לא לשים את הכיסוי גשם של האוהל (אני בד"כ נגד כי תמיד זה ככה שעם חוקי מרפי אם לא שמים כיסוי – יורד גשם. ולמרות שאנחנו במדבר, יורד פה גשם לא מעט). בסופו של דבר עומר צדק כי מראה הכוכבים בלילה מהאוהל היה אולי היפה ביותר שראיתי בחיי. חם היום (קצת מתגעגעים לקור של הרוקיס) אבל נראה שבזכות החום הזה אוטוטו השפעת שהרגשתי שנופלת עלי לקחה צעד אחורה. בגלל שאנחנו ביום באיחור בלו"ז החלטתי שכדאי שנתפצל היום. הילדים יבדקו לי מסלול אורך שלא עשיתי ליד גובלין (Little Wild Horse Canyon) ואני אסע הלןך וחזור לשמורת קפיטול ריף (Capitol Reef National Park) לעשות קצת השלמות (פעם אחרונה שהייתי בשמורה היה די מזמן). אחרי 5 שעות של כיף גדול (התאים לי קצת השקט מהשטויות של הבנים שבמקום טיול בונדינג איתי – זה יותר טיול בונדינג ביניהם. שזה מצוין כמובן) אספתי את הבנים. לי היה יום מדהים (הספקתי לעשות כמה מסלולים קצרים ואפילו לקטוף תפוחים טריים בקטיף עצמי), הנוף היה מטמטם יותר מאשר זכרתי. לבנים היה גם כיף אבל הם פחות התלהבו מהמסלול – למרות שזה מסלול של Slot Canyon ויש בו גם קטעים של נוף – ונתנו לו את הציון 8 (טענו שיש בו הליכה ארוכה מדי בנחל שהיא מונוטונית יחסית, סהכ מסלוך ארוך של 12 ק"מ). לאחר שאספתי אותם (עם המבוגר, ציפס וקולה ממסעדה בעיירה הנקסוויל) יצאנו לעשות v על כל המסלולים של שמורת גובלין (אין הרבה כאלה), רק כדי להיווכח במובן מעליו – שההליכה ללא מסלול בעמק של הגובלינים (אלפי פטריות של אבן חול) הוא הדבר היפה ביותר שאפשר לעשות במקום הקסום הזה.
יום 10 לטיול
אתחיל מהסוף – היום היה אחד הימים הכי יפים שלי בטיול מעולם. והוא גם הסתיים באופן יפהפה (אם כי קצת קשוח עבורי) בקמפינג סתם כך (לא במקום מוסדר, אבל זו אדמת BLM אז מותר) על שפת מצוק, אל מול נוף הקניון של נהר הקולורדו (ועם מראה מרהיב של כוכבים, כוכבי לכת, שביל החלב, כוכבים נופלים, לווינים בשמיים, וגם לא מעט ברקים באופק) וזאת לאחר שהחניון בו היינו אמורים ללון, במקום ששמו היט קרוסינג (על שם גשר שיש כאן מעל לנהר) היה סגור. אבל אל תחשבו לרגע שהכל דבש. מן הסתם אני כותבת בעיקר על הדברים הטובים, אבל כמו בכל טיול ובכל משפחה, יש גם רגעים פחות טובים של ירידת מתח, של עייפות וגם של ריבים (אתמול בערב למשל היה לי ריב אחד כזה – לא נחמד בכלל בכלל עם רותם). בטיולים שלנו זה לעתים במיוחד קשוח כי הכל יותר אינטנסיבי וצריך להיכנס לבדוק מלא דברים ולפעמים סתם לרוץ לעשות מסלול כדי לעשוץ עליו v, וכן צריך לצלם מלא (גם במצלמה רגילה ובשנים האחרונות גם בטלפון – עבור הפוסטים, וגם רוחב וגם אורך – עבור הסטוריז) וכמובן לעצור בכל שלט, לקרוא, לכתוב. בקיצור יש סיבות למתחים ולא הכל קל וורוד. אז נחזור להיום, שבאמת כן היה דבש. בבוקר קמנו מוקדם ונסענו לאזור בקפיטול ריף שמעולם לא ביקרתי בו ששמו קתדרל ואלי. מדובר בדרך עפר (איכות ככה ככה, חובה 4 על 4) המובילה לאזורים יפהפיים של צפון השמורה. נאמר לנו שמבחינת עבירות כדאי לנו להיכנס בכניסה המזרחית לדרך ולנסוע רק עד אזור ששמו Temple of the Sun and Moon. אורכה של הדרך ליעד זה כ-30 ק"מ והיא חוצה כמה ערוצים רדודים. השמיים היו מעוננים ולקחנו בחשבון שאם יורד גשם אנחנו נתקעים (אבל יש לנו מים, אוכל, אוהל), אך כן החלטנו שאם יתחיל גשם נעשה מיד אחורה פנה. לשמחתינו מזג האוויר שיתף פעולה והגענו ליעד היפהפה (בדרך שהיא לא פחות יפה מהיעד עצמו) שבו שני מצוקי אבן חול מיתמרים כלפי מעלה ויוצרים מראה של מקדש של הטבע. לאחר מכן חזרנו לכביש 24 החוצה את שמורת קפיטול ריף ועזבנו אותו מהר בפנייה דרומה לכביש ששמו נוטום-בולפרוג (Notom-Bullfrog Rd). דרך צדית זו (רובה לא סלולה, מתאימה רק לרכב 4 על 4 ועדיף לנסוע בה רק כשהכביש יבש) נושקת לקמר ווטרפוקט שסביבו בנויה השמורה. כדי לדמיין אפשר לחשוב על המצלעות של מכתש רמון אבל עם מלא צבע – אדום, כתום, צהוב ואפילו סגול. ובצד השני של המצלעות – הרי רכס הנרי (Henry Mountains) הנהדרים (שעד היום לא הכרתי ואשר ליוו אותנו בכל יום הטיול הזה). לקראת סוף הדרך עלינו לתצפית מדרך נוספת ששמה בור (Burr Trl Rd) בסדרת פיתולים תלולה, בתוך מצוק של אבל חול אדומה שהובילה לנוף עוצר נשימה (הדרך מובילה לעיירה בולדר שעל כביש 12 מצפון לגרנד סטיירקיס אסקלנטה, Grand Staircase Escalate). עזבנו את הדרך הלא סלולה של שמורת קפיטול ריף בשעות הצהרים המאוחרות דרומה לכיוון מרינה בולפרוג של לייק פאוול (Bullfrog, בכל היום הזה נראה היה שהעננים עוקבים אחרינו לכיוון דרום, אך אנחנו מהירים מהם והגשמים יורדים צפונה מאיתנו). ללא לספק יצאתי בהרגשה שקיפחתי את קפיטול ריף עד היום בכל הפרסומים והדירוגים בספרים שלי. כלומר אם מטיילים בה טיול סטנדרטי אי אפשר להשוותה לארבע השמורות האחרות של יוטה, אבל אם מטיילים בה טיול עומק מחוץ לנתיב השחוק (טעימה ממש שעשינו היום) אז בהחלט אפשר, והרבה יותר מכך. אבל כאן עוד לא תם היופי של יום הטיול הזה. הדרך לבולפרוג התגלתה כמרהיבה. נסענו במורד רמה שמשני צדיה קניונים עמוקים עם מראה דומה לגרנד קניון (רק קטן יותר). לצדי הדרך הייתה פריחה צהובה של שיחים קטנים שקישטו את המדבר החום/אדום/לבן הזה. ממש לפני בולפרוג כביש 531 בו נסענו דרומה (שהיה בקטע קצר דרך עפר) חצה ערוץ קטן שהייתה בו זרימה (כנראה ירד גשם איפשהו). טיפה יותר מים ולא היינו יכולים לעבור והיינו צריכים לעשות אחורה פנה. המרינה של בולפרוג היא בד"כ מקום די מגעיל אני מניחה – יש כאן מלון קטן, תחנת דלק (חשוב מאוד. הגענו די ריקים מבחינת דלק ובנינו על התחנה הזו שכן בטווח של ודאי 100 מייל אין תחנות נוספות, פתוח רק בשעות מצומצמות וכדאי לברר ולתכנן בהתאם), חניון לילה (לא ממש יפה) ומחסנים של סירות מנוע וסירות בית. למרות זאת, ולמרות שאני לא ממש אוהבת את לייק פאוול – מעצם היותו מאגר מים מלאכותי שביצירתו (באמצעות סכר גלן) פגעו מאוד ביופי הטבעי של האזור, הרחצה באגם הייתה ללא ספק אחד משיאי הטיול. בשנייה שיצאנו מהמים התחילה רוח חזקה וסופת חול. העננים שעקבו אחרינו כל היום נראו קרובים יותר. חזרנו לרכב והתחלנו לנסוע צפונה לכיוון גשר היט (Hite) בכביש 276 ואח"כ בכביש 95. אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר במילים את יופיה של הנסיעה הזו. א. היינו לבד. אבל ממש לבד. ב. הנוף משכר – מצד אחד שלוש הפסגות של הרי הנרי (זה לפחות מה שספרתי), ומכל שאר הצדדים נוף דומה לזה של שמורת ארצ'ס (מצוקים מעוגלים נהדרים של אבן החול הנוואחו האדומה) רק בלי הקשתות. ודאי יש כאן מלא Slot Canyons שהיו שמים את האנטילופ בכיס הקטן, אבל אין כאן שבילים ואין מסלולים מוסדרים ואין כלום. הדבר המוסדר היחיד שמצאנו הוא נקודת עצירה ופיקניק נחמדה ששמה הוג ספרינגס (Hog Springs) שם יש נביעה קטנה ומסלול במעלה ערוץ אדום בין צמחיה ירוקה של נווה מדבר. רותם התבאס רצח שלא השתתף מספיק בהכנה של הטיול ולא עשה עבודת הכנה בנוגע לאזורים לא מוסגרים ולא הביא איתו את ציוד הסנפליג. יש פה ודאי מקומות כל כך יפים – כמה מטרים מהכביש. היט הוא המקום בו אגם פאוול בעצם מתחיל. הגשר חוצה את נהר הקולורדו ומעבר לו בעצם מתחיל אגם פאוול. אלא שהאגם מיובש באזור הזה ובמקום מים יש כאן רק צמחיה ירוקה במקום בו היה פעם אגם. התכנון היה ללון בקמפינג של היט לשפת האגם אבל המקום נטוש וסגור. אין היכן ללון. וכך מצאנו את עצמינו נכנסים לדרך עפר, מחפשים נקודה יפה עם נוף, פורשים את שקי השינה (הילדים אפילו לא הקימו אוהל, אני ישנתי במיטה שלי ברכב) והולכים לישון (אחרי ארוחת ערב של מרק עגבניות ואורז – המאכל הפופלרי ביותר שלנו בטיול). הנקודה בה ישנו אגב היא שביל הגישה (שביל ג'יפים לא קל) אל מחוז מייז של שמורת הטבע הלאומית קניוניונלנדס. לשם כבר לא אגיע כנראה בגלגול הזה, אבל לפחות ראיתי את ההתחלה של הדרך לשם (אגב במקום היה שילוט ומפה שמסמן היכן אסור ללון בלי פרמיט, וכך ידענו שאנחנו עדיין מחוץ לגבול האסור).
יום 11 לטיול
התעוררנו בבוקר לצד מצוק אדום מעל נהר הקולורדו באמצע השומקום. למרות שתמיד יש לי חשש ללון במקום לא מוסדר, הלילה הזה היה מוצלח במיוחד – שקט שאין דברים כאלה, כוכבים מדהימים והרגשה די בטוחה שאין פה במילא כמעט בני אדם (לא ראינו אף רכב על הכביש הראשי שמתחתינו במשך שעות), וגם אין כאן ממש בעלי חיים מפחידים (יש אמנם פומות אבל הסיכוי לפגוש בהן ממש נמוך ועל שלושה אנשים מבוגרים גם ככה אין להן סיכוי). אז התעוררנו מוקדם וחצינו את נהר הקולורדו בגשר היט והמשכנו לנסוע דרומה בכביש 95. מה יש לומר? אם עכשיו עכשיו הנסיעות היו וואו אז היום הנסיעה הייתה וואו בריבוע. נוף שהוא שילוב של ארצ'ס, מוניומנט ואלי והגרנד קניון. מין שעטנז כזה… ובשולי הדרך הפריחה הצהובה בזכות בגשמים הרבים שירדו כאן הקיץ. ואם הייתי צריכה עוד הוכחה מדוע יוטה היא המדינה האהובה עלי ביותר בארה"ב – אז הנסיעה הזו בהחלט הייתה חיזוק לכך. כל כך מתחשק לי לקנות בחורים הנידחים המדהימים הללו איזה 100 איקר ולהתנתק מהכל (ובעיקר כל מה שקורה בישראל – לא מאמינה שכבר שבוע לא שמעתי חדשות….). בטיול הזה ללא ספק הכרתי יוטה שלא הכרתי עדיין (ונראה לי שאף אחד לא הכיר כי אין כאן מכוניות וכמעט אין אנשים, הרגשה נידחת ביותר). כבר כמעט סיימתי את כל המחברת שלי רק מלכתוב notes. כל כך יפה שלא הצלחתי אפילו לצלם. היעד הראשון שלנו להיום הייתה המונומנט הלאומי נטורל ברידג'ס (Natural Bridges National Monument) שכבר שנים שאני מנסה להגיע אליו, אך בשל מיקומו הנידח זה לא יצא. במונומנט לאומי זה יש שלוש קשתות ענקיות באבן חול לבנה (סיבת היווצרותן שונה מסיבת ההיווצרות של הקשתות של שמורת ארצ'ס – כאן הסיבה נובעת מזרימת הנהר ושם מלחות, קפיאה והפשרה של מים בסדקים). השמורה מקסימה אם כי קטנה ומספיק להקדיש לה זמן קצר באופן יחסי. מיותר לציין שחוץ מהקניון של הקשתות הנוף הסובב מרהיב מכל עבר ומשלב יערות נמוכים, מצוקים צבעוניים והרי שולחן (מזות) – השניים המפורסמים המיתמרים מעל לשמורה מכונים אוזני הדוב. מכאן המשכנו מזרחה אל כביש 261, שבקטע שבו הוא יורד למישורים של נהר סאן חואן בסדרת פיתולים מרשימה נקרא Moki Dugway. האמת שלפני 4 שנים, התחלנו לעלות בכביש הזה (לכיוון נטורל ברידג'ס) אבל אז החלטנו שאין לנו שאין לנו זמן ועשינו אחורה פנה. רחצה קצרה של הילדים בנהר סאן חואן ליד היישוב (שאין בו כלום) מקסיקן הט והמשכנו ליעד הבא שלנו להיום – המוניומנט ואלי (Monument Valley). האמת שבכלל לא היה בתכנון שלי לבקר כאן שכן ביקרתי בעמק הרבה פעמים בעבר ולא זקוקה לכך לשם עדכון, אבל לבנים יש זיכרון נוסטלגי בנוגע לטיול סוסים שהם עשו במקןם, אז זרמתי. האמת שלא היה כיף להגיע למקום כל כך מתוייר אחרי ימים כאלה מנותקים בבדידות בטבע. יש לציין שכל פעם שמגיעה לכאן מרגישים את המסחור הגובר יותר ויותר. אבל הילדים נהנו ברכיבה ואני נהניתי לנסוע בעמק בשקט ולצלם. המדריך אגב סיפר להם שירדו בחודשים האחרונים גשמים רבים באזור ולכן האמת במראה ירוק ולא אופייני, ייתכן שבגלל זה היו לאחרונה גם לא מעט התמוטטויות של מצוקים במקום, או שאולי סתם האלים האינדיאנים כועסים. אחרי כל הפעילויות הללו כבר היה ערב. חצינו את הגבול דרומה לאריזונה (וכמו תמיד מבלבל לדעת מה השעה כי באריזונה אין שעון קיץ אבל חלק מהעסקים האינדיאנים כן מקיימים שעון קיץ). עכשיו נוסעים (פעם ראשונה בחושך לטיול הזה) לכיוון העיירה פייג' (Page). לשם שינוי יש בדרך קליטה (זה מוזר כי באדמת בני שבט הנוואחו יש קליטה כמעט בכל מקום בעוד שבאזורים האחרים של יוטה/אריזונה אין). הלילה מחליפים את הלינה האוהל ללינה במלון.
יום 12 לטיול
היום נהננו מקיומו של סכר גלן, שלמרות הרס הטבע העצום שגרם לו, יצר את הכיף שבו בילינו ביום הטיול הזה. את רוב היום הקדשנו לשיט מהנה במיוחד, במזג אוויר נהדר, באגם פאוול. שכרנו סירה נוחה ומהירה וכן אבוב – באנטילופ פוינט מרינה (מומלץ מאוד, ובמיקום מעולה, קרוב מאוד לאזורים היפים ביותר של האגם, Antelope Point Marina Lake Powell Boat Rentals), ויצאנו לשוט באגם. בחלק הראשון נכנסנו הלוך חזור בקניון נוואחו, ולאחר מכן נסענו לאזורים הפתוחים יותר של האגם ונהננו מהאבוב. בין לבין עצרנו בחופים חוליים, קפצנו למים והתרשמו מהנופים הנהדרים. קשה להאמין שעד לפני פחות ממאה שנה כל האזור הזה היה קניון עצום… בשעות אחר הצהריים יצאנו לסיור בקניון איקס (Canyon X), אחד המקטעים של קניון אנטילופ שנפתח לאחרונה לסיורים. הסיור אכן הרבה פחות ממוסחר והמוני מהסיור לקניון אנטילופ התחתון והעליון, אבל מה לעשות – כנראה שהקניונים הללו עמוסים מתוך מתוך סיבה שכן ההתרשמות שלי היא שהם מעט יותר יפים מקניון איקס – זאת למרות שקניון איקס גם הוא מרשים ובעיקר מאוד עמוק (אישית אם זו לא הייתה עבודה לא הייתי עושה במקום אף סיור שכן למרות היופי, המסחור ואופי הסיורים הללו אינו לטעמי, והמחיר אף הוא יקר מאוד, למשל 100 דולר לאדם לסיור בקניון העליון). לקראת שקיעה נסענו לאזור נחמד של אבן חול אדומה הסמוך לעיירה ששמו The New Wave. קינחו בארוחת ערב במסעדה מקסיקנית מצוינת ונפלנו שדודים. מחר נוסעים ל-Wave. מקווה שלא יהיה חם מדי שכן עייפים מכדי להגיע מוקדם. חוזרים גם לקמפינג לעוד 3 לילות אז יתכן שלא תהיה לי קליטה להעלות פוסטים מדי ערב.
יום 13 לטייל
אם חשבתי שכבר ראיתי את כל היופי של יוטה ושאין באמת לאן לעלות, אז היום התבדתי. סיימנו כעת את ההליכה במסלול הווייב (Wave), הילדים מארגנים ארוחת ערב בחניון לילה ששמו סטייטליין (Stateline, על גבול אריזונה-יוטה, כמה קמ מנקודת ההתחלה של המסלול) ולי יש קצת זמן לכתוב (אבל אין קליטה אז את הפוסט אעלה באיחור). בקיצור מסלול שאין לי פשוט מילים לתאר את יופיו. אני גם לא חושבת שתמונות יצליחו. מדהים. אולי המסלול היפה שעשיתי בחיי! אז אחרי שסיפרתי לכם את הפואנטה של היום הזה, נחזור להתחלה. התעוררנו מוקדם אבל בלו"ז של הבוקר היה לארגן את הרכב, לנקות את הצידנית שכל מה שהיה בה צף בקרח שנמס ולקנות אוכל. בשעה 8:30 הגענו לשיחת ההכנה למסלול (במשרד של חברת תיירות בעיירה פייג') – מיותר ביותר, אין ספק שמי שהנחתה את השיחה לא הייתה במסלול ולא מכירה את האזור. השיחה הסתכמה בכך שבמדבר חם וצריך לקחת 4 ליטר מים באדם וכן מה עושים אם רואים נחש וכדומה. אחרי מילוי דלק, קניית תגבורת גסטרונומית בסאבויי, כניסה לאחד מחופי אגם פאוול לבדיקת חניון לילה שלא הכרתי, איבוד מפתח (ידענו שהוא ברכב כי האוטו התניע אבל לא ידענו איפה הוא), עצירה במרכז מידע יותר רציני (ששמו ביג ווטר, Big Water) לאורך הדרך ונסיעה של כשעה, הגענו לפנייה לדרך העפר המובילה לנקודת ההתחלה של המסלול המוביל לוויב (איכות הכביש סבבה גם ל-SUV קטן יחסית כמו שלנו אם הכביש יבש, אך אם ירד גשם העבירות בעייתית). לפני שהתחלנו ללכת נסענו עוד כמה מיילים הלוך חזור לחניון (שיש בו רק 8 סייטים) כדי לתפוס סייט. השארנו כמה דברים על שולחן הפיקניק כדי לתפוס בעלות וחזרנו למסלול (החלטה חכמה שכן בערב מאוחר החניון היה מלא). בקיצור התחלנו ללכת רק בשעה 13. לא ממש שעה הגיונית לכאורה להתחיל ללכת בשביל מדברי, אבל היום לא היה נורא חם, ובידעבד הגענו להחלטה שיותר נחמד לחזור לקראת שקיעה כשקריר מאשר להתחיל ללכת מוקדם ולחזור בשיא החום. כדי ללכת לוויב צריך להצטייד בפרמיט שאותו מקבלים בהגרלה כמה חודשים לפני מועד הטיול. הסיכוי לזכות לא גבוה (אני מנסה כבר שנים רבות לזכות אך ללא הצלחה). הפעם הגשנו 5 מועמדויות (עומר, רותם ואני משלושה חשבונות שונים, ועומר זכה). אורכה של ההליכה לוויב כחמישה קמ לכל כיוון (תכלס כנראה יותר שכן בגלל שהמסלול לא מסומן לא תמיד הולכים בדרך הקצרה). השביל לא מוסמן ואת האישור וכן מפה של המסלול (שכוללת הוראות ניווט לפי תמונות) מקבלים בדואר. ניווט באמצעות המפה הסכמטית המצולמת הזו לא נוח בלשון המעטה. רותם מההתחלה סמך רק על תוכנת הניווט (השתמש ב-maps.cz), אני עוד ניסיתי עם התמונות, אבל מהר מאוד הבנתי שאין טעם. המסלול לא מאוד קשה ולא כולל עלייה משמעותית בגובה, אבל בשני קטעים של עלייה בדיונות בחום היה לי ממש לא קל. בשלב כלשהו בדרך פגשנו 'מתנדבת שביל' נחמדה שביקשה לראות את הפרמיט שלנו ווידאה שלקחנו מספיק מים. מאוחר יותר במסלול פגשנו עוד מתנדבת מאוד לא נחמדה שהשאלה הראשונה שלה הייתה:"Do you know what's wrong with the direction you are going" ברומזה שבשעה כזו של היום עלינו לצאת מהשביל ולא להיכנס בו. היא גם טרחה להבהיר שאין לה שום זכות חוקית לעצור אותנו ושהפרמיט שלנו תקף ל-24 שעות (על הדרך היא גם סיפרה לנו שאתמול היה כאן חילוץ בהליקופטר ומתישהו גם מישהו חטף לאורך המסלול התקף לב ונפטר). במקביל הגיעו לאותה נקודה זוג שוויצים (לא צעירים ולא הלכנים גדולים) ושלוש בחורות גרמניות. איכשהו את הגרמניות היא ממש גירשה חזרה (אחכ הן הופיעו פתאום ואמרו שהיא התחרטה), על שוויצים היא גם ניסתה לעשות סיבוב (ובסוף 'שחררה' אותן). בשלב הזה כשרותם הבין את הסיטואציה הוא הפעיל את המבטא האמריקני שלו ואמר לה באמריקאיות "תודה על הדאגה אבל אנחנו ממשיכים ללכת". כדי להרגיע אותה אני הוספתי שיש לנו פנסים למקרה שנאלץ לחזור בחושך, ושרותם הוא גם מדריך סנפלינג (זה לא ממש משנה אבל זה היה השלב בה היא ממש 'שחחרה' אותנו). כעבור כמה דקות של הליכה השוויצים חברו אלינו וביקשו ללכת איתנו (נראה שאין מצב שהם היו מגיעים ליעד בלעדינו), וכך הלכנו חמישתנו ללב של אזור הוויב (בתמונות – המקום בו הגלים הללו באבן החול הם המרשימים ביותר), למקום שהוא ללא ספק הדובדבן בקצפת של כל המסלול הנהדר הזה. אני בשלב הזה הייתי גמורה ונחתי בצל, הגרמניות והשוויצים הצטלמו, והבנים עלו למעלה לגלות אזורים נוספים. אחרי כשעה השוויצים נפרדו ממני, מסרו תודה לבנים ועזבו יחד עם הגרמניות. ואז הילדים קראו לי ללמעלה (עלייה של כמה עשרות מטרים) ושם לא האמנתי למראה עיני – גב ענק, נקי מאוד, בלב כל היופי הזה. אני אפילו לא יכולה להתחיל לתאר את ההרגשה של להתחרץ במימיו… הדרך חזור לרכב בנוף הקסום הזה, עם רוח קרירה ואור נהדר של שעות בין ערביים הייתה סיום נהדר ליום המיוחד הזה. הרגליים קצת כואבות ואין הערב מקלחת בחניון, אבל זה בקטנה לעומת הרגשת ההתפעמות מהחווייה שחווינו היום.
יום 14 לטיול
התעוררנו בחניון המקסים סטייטליין לקול דיבורן הרעשני של שתי בחורות אמריקניות שלא מצאו מקום לינה פנוי בחניון וביקשו להקים אוהל סמוך אלינו, פחות או יותר באותו סייט. לאחר שהן עזבו נהנו מקפה שקט של בוקר מול הנוף הנהדר, נכנסו לרכב ונסענו כמה דקות צפונה למגרש החניה Wire Pass שם התחלנו ללכת אתמול לוויב ושבו תכננו ללכת גם ביום הזה לקניון בקסקין. קניון בקסקין הוא קניון המעוק (Slot Canyon) הארוך בדרום מערב ארה"ב, ואחד הארוכים (אם לא הארוך) בעולם. הוא יחסית נגיש (דרך העפר המובילה למגרש החניה עבירה בדרך כלל לכל סוגי כלי הרכב, אלא אם היא רטובה), ואני פשוט לא מאמינה שעד היום לא ביקרתי כאן. יש לציין שניתן להתחיל ללכת בקניון מכל מיני נקודות אך זוהי הנגישה ביותר והקרובה ביותר לקטעים המרשימים של הקניון. כמובן שיש לבדוק תחזית – המקום הוא מלכודת מוות מבחינת שטפונות וכן עדיף לא לטייל בשעות אחר הצהריים (אם יש גשמים הם יהיו בדכ אחר הצהריים). כדי לטייל בקניון צריך לשלם על פרמיט (ללא הגרלה ולא צריך להזמין מבעוד מועד, עולה 6 דולר לאדם). השילוט במקום לא מאוד ברור ואנשים רבים שפגשנו נראו מעט אבודים, אבל עם מעט מאוד עבודת הכנה אפשר להינות כאן ממסלול קל יחסית ומרהיב לאחד מקניוני המעוק היפים ביותר שיש (לא פחות יפה מאנטילופ אבל באורך אינסופי, יותר עמוק ולא בסיור מודרך וממוסחר). תחילת הדרך לבקסקין היא בערוץ רחב וירוק (ירד המון גשם השנה והכל פורח) – בדרך המשותפת לנקודת ההתחלה של מסלול הוויב בו הלכנו אתמול. בהמשך הערוץ הופך למעוק צר ומתחתר באבן חול אדומה. הדרך מרשימה במיוחד ובחלקים ממנה יש נופים המזכירים את הוויב. לאחר הליכה של כמה מאות מטרים במעוק מגיעים למפגש עם קניון בקסקין (סהכ 2.5-3 קמ מהכביש). בנקודת המפגש יש קשת מרשימה וציורי סלע. מכאן והלאה אפשר ללכת הלוך וחזור במורד הזרם (ימינה) או במעלהו (שמאלה). הלכנו בשתי הדרכים וימינה מרשים יותר. הקניון עמוק, צר, מרשים ביותר ויש בו משב רוח חזק (הוא מהווה מעין צינור כזה של משב רוחות). לאחר גשמים הקניון עשוי להיות מוצף וההליכה בו תהיה בוצית. כמו ברוב המסלולים שעשינו עד עתה בטיול הזה קשה שלא להתרשם עד כמה הכל נקי, ובעיקר נטול ניירות טואלט שבארץ איכשהו מטיילים רבים מדי מרגישים שזה 'תקין' להשאירם בשטח (במקום לאסוף בשקית ולקחת לפח). ובכלל באזור הזה הכל זה pack in out, כלומר אין פחי אשפה בשטח, את האשפה שלו כל אחד לוקח איתו החוצה מהשטח. סיימנו את הטיול בקניון בסביבות 13 ובשלב זה היה עלינו להחליט – לנסוע צפונה בדרך העפר Cottonwood החוצה של הגרנד סטיירקיס אסקלנטה, אל מסלול ששמו הקברי קניון (שהוא גם קניון מעוק – הדרך ממשיכה הלאה צפונה עד כביש 12 ושמורת ברייס) או לנסוע דרומה בדרך העפר House Rock החוצה של המונומנט הלאומי ורמיליון קליפס אל עבר כביש 89A. בחרנו באפשרות השניה, ולמרות שהכל כאן מקסים ויפה, נראה לי שלא בחרנו נכון – ציפיתי לקצת יותר (מדרך זו אגב יוצאות דרכי עפר שעבירות רק לרכבי שטח גבוהים המובילות לאזור ה-South Coyote Buttes וכן ה-White Pockets (שתיהן אמורים להיות כמו הוייב רק פחות נגישים. הוויב אגב נקרא North Coyote Buttes). ועכשיו מתלבטת האם להלחיץ מאוד את מחר ומחרתיים (ולוותר על הכמה שעות שנופינג שהקצבתי לעצמי) כדי לחזור ולנסוע בדרך Cottonwood שאותה פספסנו היום (אם יש מישהו שנסע אשמח לשמוע חוויות). בהמשך היום עצרנו לארוחת צהריים בג'יקוב לייק לודג' (Jacob Lake Lodge, בכניסה לכביש המוביל למצוק הצפוני של הגרנד קניון) וירדנו מערבה לעיירה קנאב (Kanab). בקנאב נסענו לבקר את אורי ולילך (אח"כ גם גבי הצטרף) שחיים בקרוואן בשטח גדול שהם רכשו סמוך לעיירה. הם עברו לכאן לפני 7 חודשים ומתכננים להקים במקום מתחם גלמפינג (שיקרא ככל הנראה White Camel). עם אורי שוחחתי לפני כשנה כאשר או ביקש שאשתף אותו בידע (המוגבל) שלי על התיירות ואתרי התיירות באזור, ולילך יצרה קשר דרך המסנגר לאחר שראתה שאנחנו מטיילים כאן (וגבי הוא הגיס שלהם, בעלה של לירון, אחותה של לילך). היה מפגש מרתק, מעניין, כייפי וחם, עם כיבוד ישראלי טעים. תמיד כיף לפגוש בחול ישראלים שבחרו בחיים לא סטנדרטים שנותים נקודת מבט חצי מקומית וחצי ישראלית על המקום (מפגש כזה שהיה לנו למשל פעם באלסקה הוליד חברות ארוכת שנים). מבטיחה לעדכן כאשר המתחם המיוחד שהם מתכננים להקים כאן יתחיל לפעול. לקראת שקיעה נסענו לשמורת קורל פינק סנד דיונס (Coral Pink Sand Dunes) הסמוכה לקנאב. לא ציפינו הרבה מחניון הלילה שבמקום שבו אנחנו לנים הלילה, אבל ללא ספק הופתענו לטובה. גם סייט מרווח ויפה, גם מקלחות נקיות וגם שקט וסביבה מקסימה. מחר בבוקר נטייל מעט בדיונות של השמורה.
יום 15 לטיול
אז כל הלילה נדדה שנתי (טוב נו לא ממש אבל קצת), האם לזרום עם תכנון הטיול המקורי או להלחיץ את הטיול ולהוסיף לו נסיעה לא קצרה אל וב כביש קוטונווד (Cottonwood Rd) החוצה את המונומנט הלאומי הגרנד סטיירקייס אסקלנטה (Grand Staircase Escalante National Monument), בין כביש 89 לכביש 12. כמובן שהחלטתי להלחיץ (אין מצב שמוותרת על חציית המונומנט הלאומי המדהים הזה) ולכן הערתי את הבנים מוקדם, הודעתי להם שאין גלישה על מזחלות בדיונות, קיפלנו את הציוד (הבנים ישנו בערסלים ולא באוהל, ואני ברכב כך שהקיפול היה קל יחסית), ויצאנו לדרך. אממה, ירד גשם (מזל שעשינו את קניון בקסקין אתמול), ולא הייתי בטוחה האם הדרך תהיה עבירה. לכן החלטנו לחכות לפתיחת מרכז המבקרים של המונומנט הלאומי בקנאב ומכיוון שהיה לנו זמן לשרוף, ומכיוון שרותם מפנתז על הר פנקייק מתחילת הטיול, עצרנו לארוחת בוקר בדינר מקומי. Big Mistake, הרי הגבנ"צ בחביתה ושאר השומנים לארוחת בוקר גרמו לי לבחילה לכל המשך היום. בייגל עם אבוקדו ולחמניה (שיש לנו בצידנית) היה כל כך יותר טעים…. הבחור ממרכז המבקרים אמר שהחלק הדרומי של הדרך לא אמור להיות בעייתי, גם בגשם, אז החלטנו ללכת על זה שמנו פעמינו מזרחה בכביש 89. לאחר כ-45 דקות נסיעה הגענו לדרך העפר ופנינו בה לכיוון צפון. החלק הראשון של הדרך היה מאכזב. גם הנוף לא היה מרשים מאוד (לא משתווה למשל לדרך נוטום בשמורת קפיטול ריף) וגם לכל אורך הדרך יש עמודי חשמל (שכנראה בזכותם כלל יש כאן דרך) – מה שהוריד מאוד מהרגשת הפראיות. יצא לי לטייל בעבר באזורים מעט מזרחיים יותר של המונומנט הלאומי המדהים הזה (הגדול ביותר אם איני טועה בארהב – למעט אלסקה), לאורך דרך עפר קשה יותר ששמה Hole in the Rock, והוא זכור לי כאחד המקומות היפים עלי אדמות. המונומנט נקרא גרנד סטירקייס על שם סדרת מדרגות – קווי שבר עצומים, בהם הרמה הגבוהה עליה שוכנת שמורת הטבע הלאומית ברייס (Bryce National Park) צונחת מטה כלפי דרום. הגענו עד נקודת התחלה של מסלול הליכה ששמו קניון הקברי – אחרי בערך 12 מייל בתוך הדרך, ויצאנו לטיול רגלי. המסלול הוא בתוך ערוץ חולי מקסים, מוקף ירק ועצי צפצפה, ומהר מאוד מוביל למעוק קניוני. בחוץ אמנם לא ירד גשם אך היה מאוד מעונן מאוד, ומכיוון שאנחנו לא ממש מכירים את אופי אגני הניקוז של הנחלים באזור החלטנו להסתובב וחזרנו לרכב. בשלב הזה החלטנו לקחת סיכון ולהמשיך בנסיעה צפונה בדרך קוטונווד – עוד 20-30 מייל (קטע הדרך שנאמר לנו שתהיה פחות עבירה אם ירד גשם), וטוב שכך. הנסיעה במקטע הצפוני מרשימה ביותר, הרבה יותר מאשר בדרומי, והנוף – סוף הדרך (מצלעות, קניונים עמוקים, מסלע צבעוני ונוף נהדר על הרמה עליה שוכנת בריייס). בקצה הדרך יש גם כביש צדי לקשת מרשימה – באבן חול לבנה. וכמובן שכל מהלך הנסיעה גם לא ירד גשם. זהו, הגענו לשמורת קודאכרום (Kodachrome Basin State Park, לא נכנסנו. מכירים היטב מטיולים קודמים) ולאחר מכן לברייס (כנ"ל) ומכאן נסענו דוך לכיוון הכביש המהיר I-15 ומשם דרומה לעיר סיינט ג'ורג' (Saint George). הגענו לעיר אחר הצהרים והקדשנו כשלוש שעות לקצת שופינג (פעם כמעט ראשונה בטיול הזה, הפתיע אותי עד כמה הבנים שלי שתמיד שנאו קניות נהננו מהם עוד יותר ממני). התכנון לערב היה לנסוע לחניון לילה כעשרים דקות מצפון לעיר אבל בהתחשב במצב העייפות של כולנו חתכנו למלון הכי זול (ועדיין סביר) שמצאנו. סהכ היינו אמורים לעשות בטיול הזה 9 לילות של קמפינג ובסופו של דבר עשינו רק 6 (אחד בוטל היום ועוד 2 בוטלו בשל גשם וקור). קצת מבאס אבל לא נורא, יותר כיף הלילה אחרי מקלחת במיטה נוחה.
יום 16 לטיול
התעוררנו מוקדם יחסית במלון של רשת אקונו לודג' (80 דולר ללילה, פשוט מאוד אבל יחסית נקי) בעיירה סיינט ג'ורג'. הבנים עוד יצאו בערב קצת להסתובב ברגל בסביבות המלון לאחר שראו במקום כמה גלידריות והתחשק להם משהו מתוק כדי לנקות את הטעם שהלא משהו מ'מסעדת' פנדה אקספרס בה אכלנו ארוחת ערב (מסתבר שיש במקום הרבה גלידריות שבהם החברה הצעירים מתאספים במקום בפאבים שכן גיל השתייה החוקי הוא 21, ומסתבר שיש בעיירה גם אוניברסיטה ולא מעט סטודנטים). היעד הסופי ליום זה הוא וגאס אבל בדרך היו לי לא מעט חורים חשובים בהשכלה למלא בנוגע לדברים שאפשר לעשות בדרך מווגאס לזאיון או ההפך. העניין הוא שבזאיון כדאי ללון שני לילות ולהיכנס ביום שביניהם בשאטל שמוביל ללב הקניון של השמורה. בד"כ אין כוח לנסוע בשאטל פעמיים, ולא תמיד יש טעם, וכך ביום בו נוסעים מווגאס לזאיון (רק 3 שעות נסיעה) יש זמן פנוי (בהנחה שעוזבים את וגאס בבוקר). בדכ ממליצה לבקר בשמורת ואלי אוף פייר (Valley of Fire State Park, השנה היה איסור טיול רגלי במקום בקיץ בגלל עומס חום) או באזור קולוב קניונס של זאיון (Kolob Canyons, היה סגור השנה בשל התמוטטות), אבל יש עוד אפשרויות – שלא הכרתי מספיק, וזו הייתה המטרה של יום הטיול הזה. אז תכלס מתלבטת אם לחשוף כאן הכל כי בכ"ז – העבודה הזו היא פרנסה (ומשקיעה בידע הרבה כסף – אף אחד לא מממן לי את הנסיעות הללו) ולכן תמיד מעדיפה להשאיר קצת דברים שעליהם תוכלו לקרוא רק בספרים שלי (לפחות עד לשלב שהדברים מתחילים להתפרסם מפה ואוזן ואונליין), והיום היה יום של דברים כאלה – קניון של אבן חול אדומה (מעין אנטילופ כזה) אבל עם מים זורמים (מדהים אבל היה קפוא כי התחלנו ללכת מוקדם מדי וממש כאבו לנו האצבעות ברגליים), אגם (מאגר מים) אבל עם חוף חולי ואפשרות לקיאקים/סאפים וחניון לילה נחמד, ושתי שמורות של אבן חול אדומה מדהימות (!), ממש ארצ'ס קטן (בלי קשתות) אבל לא רק עם אבן חול אדומה אלא גם עם אבל חול לבנה, דיונות מאובנות ומחשופי בזלת ושני חניוני לילה סוף הדרך (שכל כך כל כך הצטערנו שלא ישנו בהם…. שניהם מקבלים את הציון 10 במדד שציונים שלי). מצרפת קצת תמונות והכל כאמור יכתב במהדורה החדשה של הספר ארה"ב דרום מערב מסלולים. בשעות אחר הצהריים הגענו לווגאס (הנסיעה בכביש המהיר I-15 דרומה לווגאס כל פעם מדהים אותי ביופיו מחדש בקטע בו כל הכביש המהיר מתפתל בקניון של נהר הוירג'ין, Virgin River). כל פעם שאני מגיעה לווגאס אני מרגישה קצת יותר שזה לא בשבילי. הפעם הביקור היה קצר אז זה, יחד עם העובדה שהרווחנו 125 דולר בקזינו (שמתי 4, קיבלתי שובר של 11, נתתי לבנים, עומר הכניס את השובר ורותם משך את הידית ואז זה קרה), הפך את השהות לסבילה. ישנו אגב במלון The Signature at MGM Grand (ראו המלצות על מלונות כאן), שהיה ממש זול (הזמנתי הרבה זמן מראש) וממש מעולה – חדר פאר ענק, עם גקוזי באמבטיה, מטבחון, חלון ענק ואפשרות מובנית לחבר שני חדרים (כל שני חדרים הם במעין מבואה עם אפשרות לסגור דלת) – רמה של 5 כוכבים ב-100 דולר. המלון הוא קו שני לסטריפ והשלילי הוא שיש עוד 10 דקות הליכה לטסריפ בהשוואה למלון של קו ראשון (הכל בתוך המתחם של MGM). החיובי נוסף על המחיר ואיכות החדר הוא שאין קזינו בלובי ושהמלון ללא עישון. אגב אטרקציה חדשה מגניבה בווגאס הוא ה-sphere, שהוא אולם הופעות עם כיפה עגולה שכולו מסך אחד ענק. נסענו הלוך וחזור במונורייל הסמוך רק כדי לראות אותו טוב יותר.
יום 17 לטיול
עזבנו את וגאס בסביביות 9 (וריחמנו על הנהג שהביא לנו את הרכב שמבוצבץ מחניית ה-valet) ושמנו פעמינו לקליפורניה (בדרך עצרנו לכמה דקות בפיסול הסביבתי של הסלעים הצבעוניות בסבן מאונטינס, Seven Mountains). היעד הראשון ליום זה היה חציית מדבר מוהבי (Mojave Desert, חור בהשכלה שהיה לי ורציתי להשלים). הדרך מובילה אל מרחבי מדבר נידחים ביותר עם הרי גרניט המיתמרים ברקע. בזכות הגשמים הרבים המדבר ירוק ופורח והמראה מקסים. עצרנו בדיונות חול ששלמן קלסו (Kelso Sand Dunes), התחלנו ללכת ובאיזשהו שלב התיאשנו – הדרך ארוכה, היה חם מאוד בחוץ וכל החלק התחתון של הדיונות מכוסה צמחיה, מה שהופך את ההליכה לארוכה עוד יותר. אז המשכנו דרומה אל עבר שמורת הטבע הלאומית גושואה טרי (Joshua Tree National Park). בדרך עברנו ביישוב נטוש נידח שיושב על התוואי של כביש 66 והרבה פסי רכבת. את גושואה טרי אני מכירה לא רע אבל גם שם היו לי כמה חורים להשלמה. הורדתי את הבנים במסלול הקצר והנחמד הידן ואלי (Hidden Valley, עשיתי אותו כמה פעמים ולא הרגשתי צורך לעשות שוב) ובינתיים הכנתי צהרים מהשאריות שנותרו לנו (אורז, סלט, טאקו וקצת שימורים). בהמשך הורדתי אותם כדי שיעלו להר ריאן (Ryan Mountain) בעוד אני קיבלתי שעתיים חופש לבדוק חניוני לילה ומסלולים קצרים נוספים בשמורה. וככה נגמר לו היום. את היציאה מהשמורה דרומה עשינו כבר בחושך והנסיעה התארכה מאוד כי עומר שנהג ניסה במשך שעה שלמה לא לדרוס נחשים (נחשי עכסן, ראינו 5 כאלה חוצים את הכביש). הגענו לפאלם ספרינגס (Palm Springs) מאוחר (קרוב לתשע), תכננו קודם לאכול (בידיעה שרוב המסעדות נסגרות בסביבות 21), ולמרות שזה בד"כ ממש לא נחוץ, התקשרתי למלון כדי ליידע שנגיע מאוחר. מסתבר שנפלתי על מנהל מלון הזוי, גס רוח שבעקבות השיחה (בחיי שהייתי סופר מנומסת) הציע לי לחפש מלון אחר (למרות שהמלון הזה כבר שולם דרך בוקינג). החלטנו קודם לנסוע למלון ורק אחכ לחפש מקום לאכול, ונתקלנו בפקידת קבלה עוד יותר הזויה ממנהל המלון. בקיצור לא להתקרב – The Inn at Palm Springs (מדורג סביב 8.9 בבוקינג וממש לא ברור מדוע). בסופו של דבר מצאנו מסעדה מקסיקנית נחמדה (עם בר צמוד שמגיש מרגריטות מצוינות) ברחוב הראשי של העיירה (שהייתה פתוחה עד 22) וסיימנו את היום בטוב. לא היום הכי מוצלח בטיול, אבל יש ימים כאלה לפעמים.
יום 18 לטיול
לא יודעת אם אתם זוכרים אבל לרותם הייתה בקשה אחת בענייני קולינריה בטיול הזה (חוץ מלהמעיט בג'אנק פוד – שזה כידוע קשה בארה"ב) – לאכול ארוחת בוקר בדיינר אמריקני טיפוסי. אז היום זה התאפשר שכן היעד הראשון ליום זה היה עלייה ברכבל (Palm Springs Aerial Tramway) המוביל להר אסינטו (Mt San Jacinto) גבוה שמדרום לעיירה, והרכבל נפתח רק בשעה 10. מצאנו דיינר נחמד שללא ספק סיפק את הסחורה. קצת לפני 10 העפלנו בכביש העולה לנקודת של הרכבל. וכאן החלטנו להתפצל. הבנים זקוקים כל יום למסלול של הוצאת אנרגיה ואני עוד לא הייתי פעם אחת באאוטלט בטיול. אז הם עלו ברכבל וממנו יצאו למסלול הליכה (ארוך – 8 ק"מ לכל כיוון, אבל לא מאוד קשה למתאים גם לכאלה שאינם מאוד מטיבי לכת) לפסגת הר אסינטו (שממנו נשקף נוף נהדר על האזור. עבור רותם זה היה טיול משמעותי במיוחד שכן לפני 3 שנים הוא הגיע להר ביום מושלג, עם רוחות חזקות, במסגרת הליכה במסלול ה-PCT, מגבול מקסיקו לגבול קנדה), ואני נסעתי לאאוטלט הענק שממערב לעיירה (התוכנית המקורית שלי הייתה לבקר גם בנאות המדבר אינידאן קניונס, Indian Canyons, אבל מסתבר שהם סגורים באמצע שבוע בחודשי הקיץ). נפגשנו חזרה בשעה 16, עצרנו לארוחת צהריים בצ'יפוטלה (שאנחנו מאוד אוהבים, מחירים רק קצת יותר מפסאט פוד אבל הרבה יותר איכותי), מילאנו שוב דלק (המחירים בקליפורניה כמעט פי 1.5 בהשוואה ליוטה) ונסענו ללוס אנג'לס. לקראת ערב עוד הספקנו בקושי להגיע לשקיעה למצפה הכוכבים גריפית' (Griffith Observatory, העומס הרב ובעיות החנייה במקום הפתיעו אותי וללא ספק אין להם התייחסות מתבקשת בספרים שלי). זהו. הסתיים לו עוד יום. מחר קצת התארגנויות פלוס סיבוב קצר בלוס אנגלס וטסים הביתה. תודה שעקבתם. בזכותכם יש לטיול הזה ערך מוסף של לעצור רגע כל ערב, לחשוב מה עבר עלינו היום, לספר ולתעד.
