מאלסקה לוושינגטון ימים 1-10

2025-10-26

רוד טריפ באלסקה, יוקון, בריטיש קולומביה וושינגטון, שמטרתו עדכונים עתידיים לספרים שלי (כולל הספר על אלסקה). הטקסט הוא יומן טיול שהעלתי בקבוצת הפייסבוק שלי בסיומו של כל יום טיול. הטיול נערך בתאריכים בחודש אוגוסט-ספטמבר 2025.

ראו כאן מפה של כל המסלול לחלק הזה של הטיול – מאנקורג' להיינס (תוספת הנסיעה לדוסון סיטי מסומנת באדום שכן אי אפשר היה להזינה במפה):

יום 1 לטיול – יום שנמשך כמעט יומייםהטיול התחיל בטיסות נוחות תל אביב-פרנקפורט-אנקורג' עם חברת לופת'נזה (בטיסה השניה אפילו זכיתי לשורת מושבים ריקה). טיסה זו עוברת ממש מעל לקוטב הצפוני (ולכן קצרה יחסית – 9.5 שעות בלבד) ובזכות מזג האוויר הבהיר אפשר היה לראות במהלכה באופן ברור את שדות הקרח והפיורדים. למרות שהטיסה לאנקורג הייתה טיסת יום ניסיתי ככל יכולתי לישון במהלכה (לא הצליח לי יותר מדי) בידיעה שהיום שצפוי לנו הוא אינטנסיבי במיוחד. איסוף מזוודות, הגירה, פגישה עם עומר שלי שהגיע מדרום אמריקה לטייל איתי, ושאותו לא ראיתי 8 חודשים, והופס – הגענו לסוכנות שכירת הקרוואנים גו נורת' שם קיבלנו, לאחר תדרוך המקצועי שקצת התארך (הזמנתי גלגל ספייר נוסף ואיכשהו זה התפספס ולקח קצת זמן לאתר גלגל מתאים), את הרכב שלנו לשלושת השבועות הקרובים. עזבנו את הסוכנות סביב 16:00, נסענו לטיול קצר בדאונטון של העיר (לא השתנה כאן כלום, פשוט כלום, בעשור האחרון) הספקנו משהו קטן לאכול בפוד טראק של שוק האומנים והאיכרים (שהיה לקראת קיפול), עשינו ווי על עוד כמה אתרים בעיר, ונסענו לוולמרט להצטייד. בשלב הזה כבר הייתי כל כך עייפה עד שראיתי כוכבים. תכננתי לצלם, לתעד, וכל התכנונים נשכחו. 500 דולר של וולמרט. אשראי אחד שלא עבר (נראה לי שוולמרט זה תמיד המקום בו כרטיסי אשראי לא עובדים מחשש להונאה), אשראי שני שכן, ואחכ עוד חצי שעה של סידורים בשמש יוקדת (למרות שהשעה הייתה כבר 21 בערב). מתוך רשימת החניונים שהכנתי ללילה הזה בחרנו באחד שהכי קרוב לעיר (אבל מחוצה לה), צמוד לכביש (ודי רועש), אבל מרווח ונעים (והכי חשוב – עם מקלחת. בכז חובה אחרי טיסה ארוכה). מתנצלת שיש מעט מאוד תמונות היום. אפילו לא צילמתי את פנים הקרוואן שלנו (טוב נו, זה לא ממש קרוואן, אבל זה די דומה) כשעוד היה נקי ומסודר. מבטיחה להשתפר בהמשך.

יום 2 לטיול – התראת פיקוד העורף רודפת אותי

האמת ישנתי הלילה לא רע, למרות שאלסקה זה בדיוק ההפך משעון ישראל – 11 שעות הפרש זמנים והג'ט לג משמעותי. יש בקרוואן וילונות שאיתם אפשר להחשיך, המזרון היה נוח, והטמפ' מושלמת (איזה כיף זה טיפה קור אחרי החמסין הישראלי שהשארתי מאחור). התעוררתי בשעה 4 בבוקר. זיפזפתי קצת בטלפון (הלילה עוד הייתה קליטה, מאמינה שבהמשך כבר לא תהיה), חזרתי לנמנם, ואז – קרה הלא יאומן. האפליקציה של פיקוד העורף התריעה שעוד מעט יש אזעקה. טוב, נו זה עדיף מדוב שמסתובב לך ליד הקרוואן בלילה (אז כמובן הורדתי את כל אפליקציות ההתראה מהטלפון). סביב השעה 5 או 6 הערתי את עומר ומהר מאוד יצאנו לדרך. ככה זה שלא צריך לקפל אוהל. מזג האוויר היום היה מושלם אז בזכותו ובזכות הקימה המוקדמת החלטנו לנסוע חלק מהדרך צפונה בכביש צדי המוביל למעבר הרים ששמו האצ'ר פאס (Hatcher Pass). העלייה בדרך הצרה למרומי ההרים, הנסיעה בטונדרה, הנהר והשוצף השוו הרגשה של טיהור הנשמה מכל החרא של התקופה האחרונה. בהמשך היום חזרנו לכביש המהיר, הפארקס היווי (Parks Highway) המוביל צפונה לשמורת דנאלי (Denali). ומהר מאוד הוא התגלה – הר דנאלי (שטראמפ החזיר את שמו למקינלי), ההר הגבוה ביותר בצפון אמריקה, 6,190 מ' מעל פני הים. אומרים שרק 1 מכל 5 מטיילים באלסקה זוכים לראותו. ההר כל כך עצום עד שהוא מייצר סביבו מזג אוויר מקומי, שבד"כ כולל עננות רבה. ואנחנו זכינו (בטיול הקודם שלי באלסקה עברו חודשים של טיול במדינה עד שראינו את ההר מבצבץ מבעד לעננות). אחד המקומיים שפגשנו טען שהוא גר באלסקה 10 שנים ומעולם לא ראה את ההר ככה, וזה לא רק פסגת ההר, אלא את כל רכס אלסקה שמעליו הוא מתרומם, עם פסגות נוספות, קרחונים, מצוקים אדירים ואגני ניקוז מטורפים (מעין נחל ברוחב של מעל ק"מ, משהו שקשה להסביר במילים). המשך היום היה אינטנסיבי למדי – נסיעה הלוך חזור לעיירה הנחמדה טלקיטנה (Talkeetna), בדיקה של חניוני לילה (חלק מהעבודה..), תצפיות על ההר, פלוס עומר הצליח לדחוס ללו"ז שעה של שיט קיאקים באגם ביירס (Byers Lake) המקסים (בעוד אני עשיתי שנ"ץ קצר בקרוואן) – עם דגי סלמון ששחו במעלה נחל שנשפך לאגם ועם נוף נהדר של ההר מהמים (בדרך לאגם ראינו אמא מוס וגור, אבל הם ברחו לתוך היער אז לא הספקתי לצלם. אם רק יובל שלי היה כאן הוא ודאי היה נכנס ליער ומצליח לתעד – מי שראה את התמונות שהוא מצלם בפוסטים שלי על טיולים קודמים ודאי יעיד). לאורך הדרך ניכר מצבם הקשה של יערות האורנים – רוב עצי היער מתים או חולים. הסיבה לכך היא חיפושית מזיקה שפוגעת בעץ. בד"כ הקור של חורף מווסת את היקף ההתפשטות שלה, אבל בשל ההתחממות הגלובלית התפשטותה בכל צפון אמריקה יצאה מכדי שליטה. בשעות אחר הצהרים המאוחרות הגענו לדנאלי היווי (Denali Highway) ובו פנינו מערבה ונסענו עד חניון ברושקנה (Brushkana Campground). פעם שנייה שאני לנה כאן והאמת שהזיכרון היה של חניון 10. היום הייתי מדרגת אותו 8. את ארוחת הערב עומר הכין לבד. בשלב הזה הייתי כל כך עייפה שלא זכרתי איך קוראים לי. מקווה שהג'ט לג יעבור בקרוב.

הנוף מהאצ'ר פאס

: הר דנאלי

: אגם ביירס

: העיירה טלקיטנה

: הר דנאלי ורכס אלסקה

סתם הר בדרך, אחד מני רבים לאורך רכס אלסקה

כאן ישנו בלילה

יום 3 לטיול – לא דובים ולא יערהימים הראשונים בקרוואן תמיד מלווים בקשיי התארגנות – איפה שמתי את זה ואיפה לשים את זה. אז ככה גם אנחנו כבר יומיים, בעיקר בגלל שאמנם יש לנו אחלה קרוואן מבחינת הרכב שהוא (מאוד נוח), ויש לנו אחלה הרגשה שהכל חדש מבחינת מרכיבי הבית, אבל – נראה שלא מספיק חשבו כאן על אחסון. ממש בקלי קלות אפשר היה ליצור מקום אחסון ראוי וזה לא נעשה…. כך שאחרי שקנינו עוד ארגז ואחרי שהעברנו דברים מכאן לשם וחזרה – היום הגענו למנוחה ולנחלה… אז מה היה לנו היום? קימה בשעה 6 (עדיין ג'ט), קפה קצר ויציאה לדרך. נסיעה מערבה בכביש דנאלי היפהפה (הראות לא הייתה אמנם משהו אבל מדי פעם השמש יצאה וצמחיית הטונדרה בהקה באורה). חיפוש בעלי חיים – ללא הצלחה (למעט כמה ברבורים), גם כי כביש דנאלי בעייתי שכן יש לאורכו ציד מאסיבי (וביום רביעי הקרוב אף מתחילה עונת הציד הרשמית. אולי עוד אכתוב על זה מתישהו שכן כל עניין הציד וניצול הטבע באלסקה הוא הפן הפחות יפה של מדינה זו), וגם כי זה רק אני ועומר ואנחנו לא ממש מתאמצים. אילו יובל (הבן הצעיר שלי) היה איתנו אין ספק שכבר היינו רואים הרבה הרבה יותר. הנסיעה היום הייתה ברובה בטונדרות של מרכז אלסקה החשופות מיערות. רכס אלסקה, שעליו גם שוכן הר דנאלי, שצורתו כפרסה, מקיף את הדרך מצפון וממערב ומפסגותיו משתפלים קרחונים רבים. בנקודה הגבוה ביותר לאורך הכביש – מקלרן סאמיט (Maclaren Summit, קצת יותר מ-1200 מ', מעבר לי הרכב השני בגובהו באלסקה) יצאנו למסלול הליכה יפה. בשעות אחר הצהרים המוקדמות הגענו לכביש ריצ'רדסון (Richardson Highway, באלסקה הכבישים מוכרים יותר על ידי שמם ולא על ידי מספר) ופנינו דרומה. אחרי השלמת הצטידות ותדלוק בעיירה הנידחת גלנאלן (Glennallen, גם כאן לא השתנה כלום מזה שנים רבות) התחלנו בירידה לעיירה ואלדז (Valdez) – בדרך נוף מרשימה במיוחד, ששמה בכיס הקטן את רוב דרכי הנוף ההרריות שבהן נסעתי בחיי. סיימנו את היום במרק עגבניות (השוס של כל טיול) בחניון לילה יפהפה סמוך שפת אגם ששמו בלוברי (Blueberry Lake State Recreation Site). מהסייט שלנו יש הלילה נוף יפה במיוחד של מצוקים וקרחונים. עדיין לא בטוחים איך נוציא מהקרוואן את כל יתושי הענק שהתפלחו להם פנימה אבל למרבה המזל קר ולמעט רעש זמזום מעצבן עוד לא הרגשנו עקיצות. לעומר אגב יש אפילו קליטה הלילה. לי משום מה אין (וכנראה שטוב שכך). אז זה הכל לסיומו של היום השלישי לטיול – 5.5 שעות נסיעה גוגל טיים שבפועל עם כל העצירות לקחו לנו 11 שעות. מסלול שבד"כ מציעה לאנשים לעשות על פני יומיים שדחסנו ליום אחד…

הנוף לאורך כביש דנאלי
מסלול מקלרן סמיט
פוחלצים בלודג' לאורך הדרך
קרחון וות'ינגטון בירידה לוואלדז
כאן ישנו בלילה

יום 4 לטיול – סלמונים ואריות ים

התעוררנו לערפל כבד, התארגנו מהר וירדנו לכיוון העיירה ואלדז. את ההרים המרשימים שמסביב אי אפשר היה לראות וגם לא את יופיה של הנסיעה (למעט המפלים הרבים לצד הכביש שזרמו בעצמה). בדרך גם עשינו עצירה קצרה בקרחון וורת'ינגטון (Worthington Glacier) שמאוד נסוג בהשוואה לביקור הקודם שלי במקום. סמוך לוואלדז פנינו לכיוון מסוף הנפט של העיירה. השעה הייתה שעת שפל והבוץ הטובעני היה מפוצץ בעופות מים שחיפשו מזון באדמה שהותירו המים שנסוגו. מהר מאוד הגענו לסביבות המדגרה שלאורך הדרך (The Solomon Gulch Hatchery). מכאן משחררים דגי סלמון לים ואלה חוזרים לכאן אחרי כמה שנים. אבל בניגוד לדגים שבוקעים באופן טבעי בנחלים, לדגים הללו אין נחל לחזור אליו ולנדוד במעלהו, חלקם מתים לאורך קו החוף, וחלקם עולים במדרגות מלאכותיות אל בריכות המדגרה (לפי ההערכה כ-20,000 דגי סלמון עולים במדרגות המדגרה מדי יום בעונת הנדידה ועוד מאות אלפים מסיימים את חייהם במי הים הסמוכים). מהבריכות הדגים מוסעים בסרט נע אל המפעל בו חותכים אותם ואוספים את הביצים ותאי הזרע – שישמשו להפרייה מלאכותית של דגיגים שיגדלו באינקובטורים במדגרה וישוחררו בהמשך לים. הסיבה לקיומם של מיזמים כאלה היא הגדלת כמות הדגה בים למטרות של דיג ספורטיבי. מהמשחק הזה של האדם בטבע נהנים גם דובים כלבי ים ואריות ים שמגיעים לכאן כדי לזלול. אנחנו זכינו לראות כאן אריות ים מסוג סטלר (Steller sea lions, שהם גדולים יותר מאלה שמוכרים מחופי קליפורניה) זוללים דגי סלמון בהנאה – אחד המראות היותר מרשימים של בעלי חיים בטבע שיצא לי לראות… ואם אתם מסתכלים בסרטונים ובתמונות תנסו לדמיין גם את הרעש והריח שמתלווים לחוויה (אגב מי שרוצה לקרוא עוד על מעגל החיים של דגי הסלמון ועל מיני הסלמון שנודדים במעלה הנחלים של אלסקה יכול למצוא מידע רב בספר שלי "אלסקה מסלולים"). מאליסון פוינט נסענו לעיירה ואלדז. נראה שכלום לא השתנה מאז שהייתי כאן לאחרונה אבל הכל הרבה יותר ישן ואף מעט מוזנח (אגב, ואלדז היא עיירה עם לא מעט היסטוריה בסטנדרטים של אלסקה – החל מרעידת שהחריב חלק מהעיירה וכלה באסון האקולוגי החמור בתולדות ארה"ב – שנגרם עקב עלייתה של מיכלית הנפט אקסון ואלדז על שרטון, אפשר לקרוא על האסון הזה בפירוט בספר "אלסקה מסלולים"). כמו לעיירות חוף רבות אחרות באלסקה, גם ואלדז היא נקודת עגינה של ספינות קרוז. בימים בהם מגיעה ספינה העיירה מתמלאת ב-4000 איש. בימים בהם אין קרוז העיירה ישנונית למדי. עיירות המתבססות על תיירות של קרוזים מזניחות בד"כ את התשתית של תיירות רגילה ובטווח הרחוק הן בד"כ נפגעות מכך, ונראה שכך גם ואלדז. חזרה אלינו, אחרי סיבוב קצר בעיירה יצאנו לשני מסלולי הליכה קצרים (מסלול הומסטד שהוביל לשפך הנהר ואשר בערוצים הסמוכים לו שחו מאות דגי סלמון נגד הזרם, היה נהדר. התכנון היה לעשות מסלול ארוך יותר אבל הגשם לא הפסיק לרדת), עשינו כביסה ומקלחת במעגן הסירות (אחלה מקלחות), אכלו פיש אנד ציפס באחת ממסעדות העיירה ונסענו לקרחון ואלדז (Valdez Glacier) שבו הקרח צף על פני אגם שהגישה אליו נוחה ביותר. מכאן שעתיים וחצי נסיעה בגשם שוטף צפונה לעיירה צ'יטינה (Chitina) שממנה נעפיל מחר לשמורת הטבע הלאומית רנגל סיינט אליאס. ישנים הלילה בחניון לילה נידח יחסית המשמש בעיקר דייגים, לצד נהר הקופר העצום.

אריות ים ודגים מתים ליד המדגרה של ואלדז

לכאן הדגים החיים (אלא שמצליחים לטפס אל המדגרה) מגיעים במסוע, וכאן פותחים להם את הבטן, מוציאים את תאי הביצית והזרע וזורקים למיכלים גדולים בהם תתבצע הפרייה

יום 5 לטיול – אל מקראתי וקרחון רוט
שוב קמנו מוקדם. כנראה שזה טוב שיש ג'ט לג (כלומר לי עדיין יש ג'ט לג. לעומר שהגיע מדרום אמריקה אין אבל כנראה שהוא סתם חרוץ). נסענו לגדות נהר הקופר (כיף שיש רכב 4 על 4) בחיפוש אחר בעלי חיים (לא מצאנו…) וחזרנו לכביש הראשי (דרך כורכר צרה) והתחלנו להעפיל בכביש מקארת'י (McCarthy Road) אל שמורת רנגל סיינט אליאס (Wrangell-St. Elias National Park), לכיוון העיירה מקארת'י (McCarthy) ולמכרה הנחושת קניקוט (Kennicott) שבקצה הכביש. הדרך לשמורת טבע לאומית זו אסורה לנסיעה לרכבים שכורים רגילים וזו אחת הסיבות ששכרנו רכב/קרוואן מחברת גו נורת' שמתירה נסיעה על דרכים לא סלולות שאינן באיכות טובה. תכלס דרכים לא סלולות הן לעתים קלות יותר לנסיעה מדרכים סלולות באלסקה כי בקטעים הסלולים של הכביש המוביל למקארתי יש בורות שיכולים בקלות לפוצץ צמיג או לגרום לתאונה. אורכה של הנסיעה עד קצת הכביש הנידח כ-60 מייל (איכות הדרך אגב ממש סבבה) שאותם לקח לנו קרוב לשלוש שעות לגמוע (עם עצירה לארוחת בוקר והרבה עצירות בחיפוש אחר איילי קורא באגמים הביצתיים שלאורך הדרך, ללא הצלחה). מזג האוויר היה ערפילי ומעונן ובקושי ראינו את הנוף – זאת למרות שבכל מקרה רוב הנסיעה היא ביער. כאן זה לא כמו כביש דנאלי (בו נסענו לפני כמה ימים), שמפלס דרכו בטונדרה ושהוא כולו חגיגה של נוף. הכביש מסתיים במגרש חניה (ולצידו חניון לילה) ובגשר הולכי רגל מעבר לנהר קניקוט. תפסנו את הסייט הכי יפה בחניון (ציון 10 בדירוג שבספרים שלי), התארגנו, חצינו את ברגל את הגשר ועלינו על שאטל שהוביל אותנו לקצה הדרך – מכרה הנחושת קניקוט (יש גם גשר מכוניות פרטי החוצה את הנהר אך עלות הנסיעה בו סביב 400 דולר והוא משמש בעיקר מקומיים). בקניקוט פעל בתחילת המאה ה-20 מכרה נחושת גדול. אל המקום הובילה אפילו מסילת רכבת ואת המקום אכלסו פועלים רבים. כיום אפשר לצאת לסיור בשרידי המכרה וכן יש במקום מלון (הנוף מהחדרים מטמטם). הלכנו ברגל לאורך הרחוב 'הראשי' של קניקוט ומשם יצאנו למסלול המוביל לבסיס קרחון רוט (Root Glacier). וואוו איזה מסלול. למרות הראות הגרועה. למרות שירד גשם… אין מילים לתאר (למעשה יש כאן שני קרחונים שזורמים מהרכס אל נהר קניקוט). אולי התמונות ימחישו טוב ממילים. בסיום המסלול עלינו שוב על השאטל (במהלך הנסיעה ראינו לשניה דוב שחור) וירדנו בתחנה של העיירה מקארתי. הרחוב הראשי הקצרצר (וכמובן הלא סלול) של עיירה זו נראה כמו לקוח מסרט המערב הפרוע. עם חזית צבעונית של מבנים שנראים דו מימדיים, וכל מיני שלטים מוזרים. יש בעיירה כמה מלונות קטנים, מכולת פצפונת וכמה מסעדות ובארים. בירידה מהשאטל התנפלה עלינו גברת נחמדה עם פליייר שמפרסם משחק טריוויה בשעה 19:30 באחת המסעדות. למרות שידענו שננצח (חחח) החלטנו לוותר וחזרנו חזרה לגשר הולכי הרגל ברגל. ארוחת ערב נקניקיות בלחמניה וסלט עם אחרונות העגבניות שרכשנו עוד באנקורג'.

יורדים לקרחון רוט
הבתים הציוריים של מקארת'י
כאן ישנו בלילה

יום 6 לטיול – סופסוף דוב

אתמול עומר התעצבן עלי שאין לו זמן לעשות מסלול ארוך יותר מזה שעשינו (9 ק"מ, פלוס ירידה תלולה ולא קלה) לקרחון רוט. הוא רצה שנתפצל והוא יעשה מסלול ארוך וקשה (עם מעל 1000 מ' עליה. יותר מדי עבורי) לבד, ואני אעשה את המסלול לקרחון רוט בלעדיו. אבל יש לנו רק ספרי נגד דובים אחד וגם אם היו שניים – לא ממש התחשק לי לטייל לבד (לאורך המסלול היה הרבה חרא של דובים). אז בסוף, אחרי ריב קטן (שלא תחשבו שהכל מושלם כאן) הגענו להסכמה שהוא ישכור למחר קרמפונים ואופניים חשמליות (כי אין שאטל לקניקוט מוקדם בבוקר), יצא לדרך בשעה 6, יטפס על הקרחון ועד שעה 10/11 יחזור לחניון. תכלס קצת דאגתי (בגלל הדובים, פלוס ללכת על הקרח לבד לא נשמע לי חכם) אבל לא ממש שאלו אותי. אז עומר קם מוקדם אני ממש נהנתי לקום מאוחר ולשתות קפה בנחת מול הנוף הנהדר. ואכן סביב 10:30 הוא חזר ויצאנו לדרך, במורד הכביש שבו העפלו אתמול לשמורת רנגל סיינט אליאס. בניגוד לאתמול היום ראו יותר טוב את הנוף ובעיקר את הפסגות עטורות הקרחונים. ואז אחרי נסיעה קצרה זה קרה – סוף סוף ראינו דוב. גריזלי יפהפה (מזהים על פי הגיבנת), לפי הגודל לא מאוד בוגר, שרץ לאורך הדרך (ובכל פעם שרכב עבר ברח ליער). עקבנו אחריו לא מעט זמן עד שהוא נעלם במעמקי היער. המשך הדרך חזרה לכביש ריצרדסון הייתה מלווה בנופים נפלאים של נהר הקופר (Copper River), הצ'יטנה (Cooper River) ועוד נחלים ונהרות שאת שמם איני מכירה שמתאחדים סביב העיירה צ'יטינה לנהר אחד עצום שרוחבו אולי יותר מק"מ. בכביש ריצרדסון פנינו צפונה. היעד המקורי היה להגיע עד סביבות העיירה טוק (Tok) ושם ללון, אבל בהחלטה של רגע החלטנו לשנות קצת את המסלול, להשתמש ביום הספייר שיש לנו בלו"ז ולהצפין לדרך גג העולם (Top of the World Highway) המובילה לגבול עם קנדה ולעיירה דוסון סיטי (Dawson City, מסלול נסיעה שנכלל במסלול הפראי בספר שלי "אלסקה מסלולים"). הנסיעה לטוק בכביש ששמו טוק קאט אוף (Tok Cut Off, כאמור הכבישים באלסקה מוכרים יותר בשמם מאשר במספר שלהם) הייתה מטמטמת – שילוב של עננות דרמטית ושמיים כחולים עם גשם וקשת בענן, וממזרח לדרך רכס הרי הגעש של שמורת רנגל סיינט אליאס (הגבוה מביניהם סביב 4,900 מ' מעל פני הים). בטוק פנינו מזרחה ולאחר נסיעה קצרה צפונה, בכביש טיילור (Taylor Highway) המוביל לצפון הרחוק. נסיעה בכביש טיילור באמת משרה הרגשה של הכי נידח שאפשר (וזה שאנחנו כאן כמעט לבד מעצים עוד יותר את החוויה). הוא מוקף יערות אינסופיים ברמה שמי שלא ראה יתקשה לדמיין (יערות אלה – של אשוחים נמוכים בעיקר וכמה מיני נשירים, וקרקע שכולה טחב מכונים בורייל – Boreal או טאיגה – Taiga, והם מפושטים בכל קווי הרוחב הצפוניים). יש כאן רק טבע, בלי חוטי חשמל ובלי נקודות יישוב למרחק של מאות ק"מ. ואם לא די בכך מכל עבר מזדקרים הרים עצומים, ועל הכל חולש רכס אלסקה שנצפה למרחקים. הגענו לחניון הלילה רק בשעה 21:00 אך השמש עוד הייתה גבוהה יחסית בשמים. מה שטוב בטיול באלסקה הוא שיש המון חניונים ציבוריים שלא צריך ואי אפשר להזמין בהם מקום מראש, ואם לא מוצאים בהם מקום – מותר ללון כמעט בכל מקום. החבר הכי שימושי למציאת חניונים הוא ספר המיילפוסט (The Milepost), שהוא התנ"ך של המטיילים לאלסקה – ספר בגודל של ספר טלפונים שיש בו מידע על כל תצפית, שירותים, תחנת דלק או חניון בכל אבן מייל. התמקמנו בחניון ששמו ווסט פורק (West Fork Campground, אגב ברוב החניונים כאן התשלום במזומן, כמו בימי הביניים – ממלאים פרטים במעטפה, מלקקים, וסוגרים ותולשים שובר שאותו שמים על העמוד ובו מספר הסייט), ותוך שנייה התנפלו עלינו מאות יתושים ענקיים (אך נראה שהם בסוף חייהם וחוץ מזמזום מציק לא עוקצים). הערב לא מכינים ארוחת ערב בקרוואן כי העמסנו קצת יותר מדי בדרך בהצטיידות סופר ודלק בעיירה טוק. מחר עושים טיול כוכב צפונה וחזרה דרומה, הלוך חזור לכיוון הגבול עם קנדה, נהר היוקון ועיירת כורי הזהב המגניבה דוסון סיטי.

הדוב הראשון של הטיול. גריזלי צעיר, יפהפה שעקבנו אחריו זמן רב, לאורך הכביש היורד משמורת רנגל סיינט אליאס
נופי כביש מקארת'י
הנוף של רכס הרי סיינט אליאס שליווה אותנו ביום הזה

וזה כבר הנופים של כביש טיילור, בדרך לחניון הלילהכאן ישנו בלילה

יום 7 לטיול – נסיעה ארוכה מדי ופחות מדי בעלי חיים

היום הזה הוקדש באמת כל כולו לעבודה – נסיעה הלוך וחזור בכביש טיילור עד לגבול על קנדה ומשם המשך בדרך גג העולם, ירידה לנהר היוקון (Yukon River) וחצייתו במעבורת אל עבר העיירה דוסון סיטי. מדובר על נסיעה של 3 שעות לכל כיוון גוגל טיים, בדרך שחלקה סלול וחלקה לא, ועם פחות נופים מרהיבים מנסיעות הקודמות שעשינו, אך עם הרבה יותר הרגשה של מרחבים ופראיות. חלק משמעותי מהנסיעה הוא ביערות טיאגה (או כפי שהם נקראים כאן בורייל) אינסופים (הייתה כאן שריפה אדירה בשנת 2004 ואפשר לראות יפה את שלבי התחדשות היער), וחלק בטונדרה שהתחילה להאדים בשלכת. בין לבין יש אגמים ביצתיים ונהרות פראיים. ולמרות כל הפראיות הזו, ולמרות שעות ארוכות על הכביש – לא ראינו אף בעל חיים (למעט סנאים ועיט ים קירח אחד). עומר חשב בתומו שבטיול באלסקה הוא יראה דוב ומוס כל יום בערך, ועל כך האכזבה הייתה גדולה. התחנה הראשונה שלנו הייתה העיירה צ'יקן (Chicken, מצרפת תמונה בה הסבר על מקור השם), נקודת יישוב חמודה (בעבר עיירת כורים) שבה חיים כעשרה תושבי קבע ושיש בה שניים או שלושה חניוני לילה וכן בר ודיינר נחמד (כלום אגב לא השתנה כאן מאז ביקורי הקודם במקום לפני 20 שנה). למרות שארוחות בוקר במסעדות אמריקניות בד"כ לא עושה לנו את זה (פלוס מנסים לחסוך) ריח המאפים והקפה היה כ"כ טוב שעצרנו לארוחה (פלוס היינו זקוקים לאינטרנט). אחרינו נכנסה לדיינר משפחה על מדים. אבא, אמא, שתי בנות וילד קטן. כולם עם מדי צבא מדוגמים וכובע כתום. לאחת הבנות היה מחובר לחגורה סכין קומדנו ובידה החזיקה ארנק עם נצנצים. עכשיו עונת ציד המוס באזור זה של העולם והתיירים הכמעט יחידים כאן הם ציידים. יש לי הרבה מה לומר נגד תרבות הציד האמריקנית – מספר וסוג בעלי החיים שמותר לצוד מוכתב על ידי מניעים פוליטיים יותר מאשר סביבתיים, השימוש הוא לא תמיד מקומי ועוד. מצד שני מי שחי off the grid (בלב השומקום) וצד אייל שממנו הוא ניזון כל החורף – ההשפעה הרעה שלו על העולם היא פחות היא פחות מזו של מישהו שגר בווילה בישראל. בנוסף, למרות הסלידה שלי מהציידים, אי אפשר להעריך את החיבור שלהם לטבע – היכרות שהיא הרבה מעבר לזו של כל אדם ממוצע, וחיבור יוצר גם בסופו של דבר רצון לשימור (ותכלס לאכול מוס זה פחות נזק לסביבה כנראה מאשר לאכול פרה). כך או כך, עכשיו עונת ציד המוס ומי שמטייל ביערות – כדאי שילבש בגדים בוהקים כדי שלא יחשבו שהוא בטעות אייל ביער ולא בן אדם. חזרה אלינו – במעבר הגבול לקנדה שאלו מאיפה באנו ולאן ממשיכים וביקשו שנשאיר את העץ שהבאנו איתנו למדורה. לאחר שאמרנו להם שאנחנו חוזרים היום חזרה לארה"ב ציינו בפנינו שהגבול נסגר היום בשעה 19:00 שעון קנדה (אמצע היום מבחינת מיקום השמש בשמיים) כדי שלא נאחר. לשאלתנו אילו בעלי חיים הם רואים באזור נאמר לנו שיש הרבה תצפיות על דובים, אבל את עדר הקריבו העצום (40,000 פרטים) החוצה את האזור פספסנו – העדר עבר כאן לפני כשלושה שבועות. אחרי המעבר לקנדה הנסיעה היא בנוף של טונדרה מרשימה. מצפון רואים פסגות שיוצרות ממש קיר עצום של הרים – אולי של רכס ברוקס (Brooks Range) ואולי של רכס מקנזי (Mackenzie Range) ואולי של הרים קרובים יותר. אינני יודעת. עוד שעה נסיעה, הטונדרה הפכה שוב ליער והתחלנו בירידה לעמק נהר היוקן. את הנהר העצום חצינו במעבורת שהובילה היישר לעיירה דוסון סיטי. דוסון סיטי היא עיירה חמודה עם חזיתות בתים שנראים כסט לסרט. היום אין כאן אמנם הרבה אבל בתחילת המאה ה-20 המקום אכלס עשרות אלפי כורים. בערוץ הבוננזה (Bonanza Creek) הסמוך (שעל שמו הביטוי "עשיתי בוננזה כסף") נמצאו כמויות אדירות של זהב והיישוב המה מסבאות, ורחובות שוקקים (אם איני טועה הסרט בהלה לזהב של צ'רלי צ'פלין מתרחש כאן). כאן בעיירה עומר הבין שקצת מעבר לדוסון סיטי מתחיל כביש דמפסטר (Dempster Highway) המוביל לאחר נסיעה של כ-700 ק"מ צפונה לנקודת היישוב האסקימואית (מילה שאגב היום כבר לא פוליטיקלי קורקט לומר) אינוביק (Inuvik) השוכנת בקוטב הצפוני. באינוביק אפשר לראות דובי קוטב, והלחץ שהופעל עלי לשנות מסלול, ולוותר על המקומות שהם 'נסיעת עבודה' לטיול הזה היה רב. מצחיק כי לפני 20 שנה הייתי אני זו שהפעלתי את אותו לחץ על בן זוגי כאשר כבר התחלנו לנסוע בכביש ובסוף הסתובבנו אחרי 100 או 150 ק"מ. יש לציין שבכל המקומות שבהם ביקרנו עד עתה בטיול כבר טיילתי מן הסתם בעבודת המחקר שלי לקראת כתיבת הספר שלי על אלסקה (מי שנדלק על אלסקה – ממליצה לקרוא בספר, שכן נוסף על מסלולי טיול יש בספר גם המון ידע כללי – מידע על היסטוריה, גאולוגיה, בעלי חיים, נפט באלסקה ועוד), אבל את הדרך לאינוביק (שהיא לא חלק ממסלולי הספר אלא רק הצעת הארכה) עשינו רק חלקית כאמור, ולא הגענו עד סופה. אז האם אני אעמוד בלחץ? האם אוותר על עבודה תמורת הרפתקאה? האם רוחות הצפון יקראו לי וימגנטו אותי אליהן? והאם עומר יזכה באותו טיול מסביב לעולם לראות גם פינגווינים בחצי כדה"א הדרומי וגם דובי קוטב בצפוני? כל זאת בפרק הבא – יום 8 של הטיול שיעלה מחר.

העיירה צ'יקן וכן מדוע קוראים לצ'יקן צי'קן
דרך גג העולם סמוך למעבר הגבול בין ארה"ב (אלסקה) וקנדה (יוקון) – תחנת הגבול בבית הירוק בתמונה

העיירה דוסון סיטי
מדוסון סיטי חזרנו שוב לאלסקה
זה הנוף שנגלה לנו בסוף היום
כאן ישנו בלילה, אותו חניון כמו בלילה הקודם אבל סייט אחר

יום 8 – מתחילים לנסוע דרומה

אז כל מי שמכיר אותי יודע ודאי שעמדתי בלחץ. כי אין ברירה, עבודה במקום הראשון. ולא, זה לא היה קל שכן הדרך לאינוביק היא ללא ספק אחד מחלומות חיי (הלוואי ויכולנו מראש להאריך את הטיול, אבל בשל המון אילוצים, שבגללם הטיול הזה כמעט ולא יצא לפועל, זה לא התאפשר, וכאשר דברים השתנו וכבר כן התאפשר להאריך בכמה ימים – אי אפשר היה להאריך את הרכב). אז אתמול בערב, אחרי שעזבנו את דוסון סיטי, חצינו שוב את הגבול לארה"ב ונסענו חזרה 3 שעות דרומה, אל אותו החניון של הלילה הקודם. כדי לחלץ קצת עצמות (האמת שבשלב הזה עומר התחיל לאבד סבלנות) עצרנו בנהר פראי ולמרות הקור של המים (בחוץ דווקא השמש חממה לא רע) נכנסו לרחצה קצרה (בכ"ז כבר שלושה ימים ללא מקלחת). היום בבוקר התעוררנו באותו חניון של הלילה הקודם (אבל בסייט שונה. באמצע הלילה עוד עברנו סייט בשל ציידים רעשנים עם מוזיקה מרעישה בסייט הסמוך לנו. כן, מסתבר שגם זה קורה לפעמים לא רק בישראל אלא גם באלסקה הרחוקה). בבוקר התעוררנו לקור של 0 מעלות (בהמשך היום הטמפ' עלתה לקרוב ל-20 מעלות) ונסענו דרומה בכביש טיילור חזרה לאלסקה היווי בו פנינו מזרחה. המשך היום כלל נסיעה מרהיבה ביופיה באלסקה היווי (Alaska Highway). מימין לדרך נצפו הרי רנגל (Wrangell Mountains) ובינינו לרכס השתרעו האגמים הביצתיים של שמורת עופות המים טטלין (Tetlin National Wildlife Refuge). עצרנו בחניון לילה יפה (Lakeview Campground) לארוחת בוקר (עומר נכנס לשחות באגם) ובעוד חניון באותה רמת יופי לארוחת צהריים. מעט אח"כ עצרנו בחניון עוד יותר יפה (Deadman Lake Campground) שם אפשר היה לקחת ללא עלות קאנו לשוט באגם. עומר מפנטז מתחילת הטיול על שיט כאן בקאנו מעץ סטייל רון סוונסון מהסדרה פארקס אנד רקס, אך במקום זאת הוא שט הפעם בקיאק אדום צבעוני. בעוד הוא שט אני עשיתי מסלול קצרצר בו הסברים מעניינים על יערות הבוריל (נקראים גם טאיגה) שנפוצים בחבל ארץ זה ומכסים 10% מהשטח היבשתי של כדור הארץ. המשך הנסיעה היה ארוך מהמצופה בשל עבודות בכביש (והמתנה ארוכה לרכב מלווה שמוביל את שיירת הרכבים באזור העבודות). באופן כללי איכות הכבישים הסלולים באזור זה של העולם לא טובה בד"כ, פחות נוחה לנהיגה מדרכי העפר לעתים. יש בורות ויש גלים (שנראים כמו שקיעה בשל העבודה שהאדמה מתחת היא אדמת פרמפרוסט חצי קפואה). ליד העיירה ביבר קריק (Beaver Creek) חצינו שוב לקנדה ומעט אחר כך מצאתי סוף סוף מקלחת (!!!) בחניון פרטי נחמד מאוד. חשבנו שבקנדה יתמזל מזלינו קצת יותר מבחינת תצפיות על בעלי חיים. אפילו נסענו הלוך וחזור בדרך עפר לאורך נהר הקלואני (Kluane River) וממש ממש חיפשנו, אבל נאדה. כלום ושום דבר – למעט שני עיטי ים קירחים יפהפיים. זהו כמעט נגמר היום. עוד קצת נסיעה בנופים נפלאים של פסגות הרי רנגל (ביניהם הר לוגן, Mount Logan, ההר הגבוה בקנדה המתנשא לגובה של כמעט 6,000 מ') – לא יכולתי לצלם כי זה היה נגד השמש, לאגם קלואני (Lake Kluane) היפה וכניסה לחניון (Congdon Creek Campground). בשער הכניסה עמד שלט הפחדה מפני דובים מהסוג המפחיד שאף פעם לא ראיתי. מי שלן באוהל צריך ללון במתחם מגודר שתחום על ידי גדר חשמלית. ושוב לא דובים ולא יער (למרות שנזהרו במיוחד אפילו לא לירוק משחת שיניים בסייט). כל הסייטים הטובים, קו ראשון למים, כבר היו תפוסים אז נאלצנו לבחור מקום לינה ביער הסמוך. אולי מחר ישחק לנו המזל קצת יותר. אגב כל הימים הללו אנחנו נוסעים בכבישים ריקים, מרגישים לגמרי לבד. רק בלילה בחניונינים (שגם רק חצי מלאים) רואים שיש כאן עוד אנשים. בחניון בו התקלחתי שאלתי את בעלת המקום האם זה ככה רגיל – והיא ענתה שכן, ויתרה מכך עכשיו ממש High Season וזו אחת השנים הטובות ביותר שלהם מבחינת תיירות.

שיט באגם דדמן
התחלה של שלכת
עיט ים קירח
המישורים והטונדרה סביב אגם קלואני
כאן ישנו בלילה

יום 9 לטיול – שמורת הטבע הלאומית קלואנישוב עומר שם שעון מעורר לאמצע הלילה (כמובן העיר גם אותי ולרגע נבהלתי כי חשבתי שהרעש זה דוב) כדי לחפש זוהר צפון (התחזית לא טובה אבל השמיים בהירים אז אולי. בכל מקרה לטענתו הכוכבים מדהימים וכוכב הצפון נמוך באופק – כי אנחנו מאוד בצפון, ורק זה שווה לדבריו את המאמץ), ושוב השעון שלו העיר אותנו שוב סביב 6 בבוקר (ורק אחרי שהתחננתי הוא הזיז בחצי שעה קדימה) כי יש לנו הרבה להספיק גם היום. אז בלילה כאמור לא פקדו אותנו דובים ובבוקר מוקדם כאמור עזבנו את החניון. אגב בחניון הזה ממש שהינו לפני 20 שנה בערך 3 ימים, בסייט על המים בטיול של חודשיים וחצי באלסקה (עם 3 ילדים קטנים, הקטן ביותר בן שנה). היעד הראשון שלנו היה מסלול שיפ קריק (Sheep Creek Trail) שבשמורת הטבע הלאומית קלואני (Kluane National Park). כבר בתחילת הנסיעה למסלול גיליתי שפישלתי שכן בספר שלי לא מצוין שהדרך המובילה למסלול לא מתאימה לקרוואנים גדולים (לנו לא הייתה בעיה לנסוע בה כי אנחנו עם רכב קטן יחסית) – שזו דרך הטיול הפופלארית ביותר ככל הנראה של משתמשי הספר שלי באזור זה של העולם. יצאנו למסלול ממש מוקדם מה שאומר שהיינו לבד. בתחילת המסלול היה שילוט מפחיד שזוהי עונת פירות היער ושהסיכוי לפגוש בדוב גבוה. חמושים בספרי הדובים ומקפידים לעשות רעש, עלינו בגבורה ביער לנקודת תצפית מהממת על מרחבי שמורת קלואני. על המצוקים רחוק ראינו כבשי דאל (Dall sheep, סוג של כבש הרים אך לבן) ולאורך כל המסלול ראינו כמה ארנבות (מה שהעלה את השאלה – האם הרבה ארנבות מעיד על הרבה טורפים כי יש אוכל או מעט מדי טורפים כי יש הרבה ארנבות…?). דובים לא ראינו וגם לא סימנים שלהם (הסימן הכי ברור הוא הקקי של הדוב שאפשר לזהותו בעונה זו בזכות גריעני פירות היער שבו). המשכנו קצת מעל לנקודת התצפית הראשונה ואז החלטנו להתסתובב כדי להספיק עוד כמה דברים היום (סה"כ הלכנו 2 ק"מ לכל כיוון, 200 מ' תוספת גובה. אגב אנחנו משתמשים לניווט גם במסלולי ההליכה – למרות שאלה משולטים מצוין, וגם לנסיעה – אם כי בד"כ פשוט נעזרים במפה מנייר, במפות שעומר הוריד אופליין באפליקציית mapsme). אז אחרי המסלול עצרנו במרכז המבקרים, שאלנו כמה שאלות, והמשכנו לחופיו הדרומיים של אגם קלואני שם עצרנו ליד החוף ואכלנו ארוחת בוקר נהדרת (בייגל עם ביצה קשה, קוטג ומלא ירקות). זו הייתה פעם ראשונה שהשתמשנו בכסאות שקנינו עבור הטיול הזה (בד"כ מתקמצנת על רכישת כסאות כי בסוף משאירים אותם כאן אבל הפעם החלטתי לפנק אותנו) והרבע שעה שישבנו עליהם ממש על קו המים הייתה כייפית במיוחד. יש משהו בחופי האגם הזה שממש מזכירים את חופי סיני – הצבע של המים, הצלילות, חלוקי הנחל וההרים השחונים שבאופק, לרגע אפשר לשכוח שאנחנו ביוקון הרחוקה ולדמיין איך נכנסים עוד רגע לשנרקל. מכאן המשכנו לנסוע דרומה. נשארה לנו נסיעה קצרה יחסית לעיירה ששמה היינס ג'נקשין (Haines Junction). קטע הנסיעה הזה היה אחד היפים בטיול – הרים מושלגים עם קרחונים (קרובים יחסית) שבינינו לבינם אגמי טורקיז, נהרות ושדות ויערות עם צבעי שלכת מהממים (בעיקר של העשביה הנמוכה). לצערי עם כל המחויבויות (פייסבוק, אינסטגרם, תכנון על הדרך, דברים שקשורים למשפחה שהשארתי בארץ, והלו"ז הצפוף) לא מצליחה להשקיע את הזמן שהייתי רוצה להשקיע בצילום, ולכן התמונות אולי לא מעבירות מספיק טוב את היופי. עם ההגעה להיינס ג'נקשין לא עצרנו והמשכנו דרומה עוד 20 דקות לאגם מי טורקיז יפהפה שממו קת'לין (Kathleen Lake). כאן הורדתי את עומר שיצא למסלול קשוח של 13 ק"מ וכמעט 1,400 מ' תוספת גובה להר שמעל לאגם. לאחר מכן תפסתי סייט בחניון של אגם קת'לין – לא ממש סמוך לאגם אבל במרחק נסיעה קצר ממנו (וטוב שכך כי בערב החניון היה מלא. את הסייט סימנתי עם הכסאות שלנו כדי שמישהו לא יתבלבל בטעות ויחשוב שהוא פנוי), וחזרתי לעיירה כדי לעשות כביסה, להתקלח, לעשות קניית אוכל, להוציא דולרים קנדיים, לתדלק, וכן לבקר במרכז המבקרים החדש של העיירה שיש בו תצוגות מעניינות מאוד הן על הטבע של האזור וכן על האינדיאנים שחיים כאן. בשעה 19:30 פגשתי את עומר בחניון וירדנו לאגם. אחרי יום של 25 מעלות בערב הרוח עלתה והיה ממש קר. למרות זאת, אחרי הליכה מיוזעת, לעומר לא הייתה ברירה אלא להיכנס למים. האמת שהמים היו כל כך צלולים שגם אני כמעט התפתיתי, אבל רק כמעט.

: אגם קלואני

: נוף לאורך הדרך

: נוף ממסלול ההליכה

: אגם איזבל שלצידו ישנו

: קרני איילים בהיינס ג'נקשין

: אזהרה בתחילת המסלול

יום 10 – נסיעה להיינס ושוב עוברים לאלסקה

היום בבוקר התרגשתי. ביום הזה נגיע למקום שהכי רציתי לחזור אליו באלסקה – העיירה היינס (Haines). יש לי המון המון מה לספר על היינס ואת זה מקווה לכתוב מחר, אבל בכל מקרה הערב נגיע למקום הקסום הזה שבעיני הוא היפה ביותר באלסקה. אז מה היה לנו היום – קמנו מוקדם והתחלנו לנסוע דרומה לעבר הגבול בין קנדה וארה"ב. בדרך כמעט דרסנו שני איילים שעמדו על הכביש. לפני שעזבנו את שמורת קלואני עשינו שני מסלולים – רוק גליישר (Rock Glacier, מסלול קצר של 800 מ' לכל כיוון לתצפית יפה על האזור, נקרא כך כי מתחת לסלעים יש קרח) ומסלול לאגם סיינט אליאס (Saint Elias Lake, מסלול שאורכו 3.8 ק"מ לכל כיוון, לא קשה – הרוב ביער ואח"כ בטונדרה, מגיע לאגם מקסים). כמובן שבכל המסלולים אנחנו עם ספרי דובים כי עכשיו עונת פירות היער ויש סיכוי לא רע להיתקל בדוב במסלול, מה שלפחות אצלי פוגם בהנאה ומלחיץ אותי למדי בעת טיולים ברגל. בהמשך הנסיעה דרומה נכנסו לכפר האינדיאני קלוקשו (Klukshu). הכפר נראה נטוש יחסית. יש במקום כמה בקתות עץ, מוזיאון קטנטן (שהיה סגור) ושלטי הסבר על חיי התושבים ועל מלכודות הסלמון וייבוש הדגים. בנחל הקטן שעובר בעיירה ראינו כמה דגי סלמון אדומים. בערוצים הללו הנקבה חופרת בור ומטילה ביצים. הזכר מפרה את הביצים ובכך מסתיים תפקיד הדג בעולם הזה, והוא מת והופך מזון לבעלי חיים. עוד נסיעה קצרה דרומה ועברנו מיוקון לבריטיש קולומביה. מכאן והלאה הנוף היה כל כך יפה שזה פשוט כאב. עומר התבאס שאין לנו זמן לעשות כאן מסלול, והאמת שלמרות הפחד מדובים גם אני הצטערתי שאנחנו עוזבים את המקום הזה כל כך מהר. קשה אפילו לתאר את נופיו של הנוף, ובטח שקשה להעביר את היופי בתמונות – טונדרה אבל עם שיחים גבוהים, הרים עם קרחונים שמשתפלים כלפי מטה אל הרמה הגבוה שעליה נסענו ונחלים ואגמים ביצתיים בטונדרה. ללא ספק זו אחת הנסיעות היפות בטיול, וגם מזג האוויר שיתף פעולה. המשך הדרך דרומה כללה ירידה בגובה אל העיירה היינס השוכנת בגובה פני הים. מעט לפני היינס עזבנו את קנדה ועברנו שוב את הגבול לארה"ב. גם הקטע הזה של הנסיעה היה משכר. עברנו מהטיאגה, לטונדרה ליערות גשם ומכל עבר פסגות עם שלג וקרחונים. זהו. הגענו להיינס. נסענו לחניון הלילה שעל שפת אגם צ'ילקוט (Chilkoot Lake) וכבר בדרך, לשפת הנחל המנקז את האגם ראינו דוב אוכל דגי סלמון (ונראה היה שכל המנחוס שלנו בעניין אי צפייה בבעלי חיים הסתיים כי גם ראינו מלא עיטי ים קירחים – חלקם תופסים דגים, וכן כלב ים בשפך הנחל שבמעלהו אפשר לצפות בדובים). תפסנו סייט בחניון (וטוב שכך, הוא התמלא מהר) ונסענו שוב לחפש דובים. המזל שיחק לנו מאוד – אמא עם ארבעה גורים (בד"כ לדובי הגריזלי יש שני גורים, מקסימום שלושה. האמא הזו הייתה רזה מאוד, כנראה בשל מספר הגורים הגדול). מעולם לא ראיתי גורים של דובי גריזלי בטבע (ראיתי הרבה דובי גריזלי בוגרים וראיתי גורים של דובים שחורים, אך לא של גריזלי) וההתרגשות הייתה גדולה. בסוף היום עוד הספקנו לעשות מסלול קצר ביער הגשם לכיוון חוף ששמו בטרי פוינט (Battery Point). וזהו, נשאר רק לחזור לחניון (בדרך ראינו עוד דוב אחד), להכין משהו לאכול וללכת לישון.