מי את וושינגטון די סי?

העיר וושינגטון אינה רק בנייני ממשל אפורים, מבנים עשויים שיש מבריק ומקום מושבו של השלטון האמריקני. וושינגטון היא הרבה מאוד מעבר לכך. כדרכם של האמריקנים להפוך כוכבי קולנוע לנשיאים ולמושלים, וכדרכם לייצר עולמות של פנטזיות וסרטים, ההופכים נושאים בדיוניים למציאותיים, הם הצליחו להקים לעצמם, על גדות נהר הפוטומק (Potomac River), עיר בירה מתוכננת, גדושה במוזיאונים, בגנים מטופחים, באגמים מלאכותיים, באנדרטאות מרשימות ובמרכזי תרבות מפוארים.

האנדרטה לזכר הנשיא לינקולן

בשנת 1790 הטיל הקונגרס האמריקני על הנשיא ג'ורג' וושינגטון למצוא מקום לעיר הבירה. עד אז נדד הקונגרס מעיר לעיר וכל הניסיונות להחליט על מיקומה של הבירה העתידית נכשלו. הדרום לא רצה שהבירה תמוקם בצפון, מכיוון שחשש משליטתם של הצפוניים האמידים, ואילו הצפון דרש שהבירה לא תהיה מרוחקת ממנו. הצעתו של וושינגטון להקים את עיר הבירה על גדות נהר הפוטומק, באמצע הדרך בין הצפון לדרום, התקבלה בברכה, והמדינות מרילנד ווירג'יניה הסכימו לתרום משטחן עבור ייסוד העיר, שמאוחר יותר קיבלה את מעמדה כמחוז עצמאי ואת שמה 'וושינגטון מחוז קולומביה' (Washington District of Columbia), לזכרם של כריסטופר קולומבוס, וג'ורג' וושינגטון.

האדריכל צ'רלס פיטר לאנפנט (Charles Peter L'Enfant) החל מיד בשרטוט סקיצות לתכנון העיר החדשה. בדמיונו ראה עיר שבמרכזה כיכרות גדולות ורחובות רחבים, בהשראת הערים האירופיות. למרות הציפיות להקמתה המהירה, העיר, שהוצפה בתכיפות על ידי נהר הפוטומק, התפתחה לאט מאוד בראשית דרכה. הסופר האנגלי, צ'רלס דיקנס (Charles Dickens), שביקר בוושינגטון בשנת 1842 אמר עליה: "לפעמים קוראים לה העיר בעלת ההוד, אבל ייתכן שנכון יותר לקרוא לה העיר בעלת הכוונות הטובות ]…[, שדרות רחבות המתחילות בכלום ומובילות לשום-מקום, רחובות ארוכים שחסרים בהם אך ורק מבנים ואנשים, ומבני ציבור המשוועים לציבור".

באופן פרדוקסלי, דווקא מלחמת האזרחים האמריקנית שינתה את התמונה שתיאר דיקנס, ותרמה לצמיחת האוכלוסייה בעיר בכ-75%. למרות קרבתה לקו הגבול בין הצפון לדרום, נהרו לבירה אלפי חיילים, פקידי ממשל, רופאים ואחיות עם תחילת המלחמה, ותושביה, שמצאו את עצמם בקו החזית, התכוננו לרע מכול. אולם, למרבה המזל, מלבד קרב אחד בשנת 1864, התמקדו רוב הקרבות הקשים מחוץ לבירה, באזור אנטידם (Antietam), בגטיסבורג (Gettysburg) ובמנסס Manassas). בוושינגטון עצמה התנהלו החיים כרגיל. ולמרות זאת, הוצאות המלחמה גרמו לרבים לחשוב שעדיף לדחות את בניית העיר ואת הקמת הכיפה של בניין הקפיטול. אולם תגובתו של הנשיא דאז, אברהם לינקולן, הייתה נחרצת: "אם אנשים יראו שהבנייה נמשכת, הם יבינו שהכוונה שלנו היא שגם קיומו של איחוד המדינות יימשך". בשנת 1865 נכנעה הקונפדרציה הדרומית לאיחוד הצפוני, כניעה שסימלה את סוף המלחמה. חמישה ימים אחר כך נורה הנשיא לינקולן למוות בעת שצפה בהצגת תיאטרון.

פסלו של הנשיא לינקולן, יושב ברום, במרכז האנדרטה לזכרו

עם סיום המלחמה נמלטו אלפי עבדים משוחררים מן הדרום, שהיה שרוי בתוהו ובוהו, אל העיר וושינגטון בחיפוש אחר פרנסה, ועד מהרה מנו השחורים כחצי מאוכלוסייתה. בתחילת המאה ה-20 אכלסו את וושינגטון יותר מרבע מיליון תושבים, והיא הפכה סוף סוף לעיר שיש בה גרעין התיישבות ומבני ציבור שכבר לא "שיוועו יותר לציבור". בתחומיה הוקמו גנים בוטאניים, הוקצו שטחים ירוקים בכוונה להבטיח מסדרון ירוק עד לנהר הפוטומק, ומוסד הסמית'סוניאן (Smithsonian), מוסד מדעי וחינוכי, שלימים שינה את פני העיר, בחר בה כמקום מושבו. פרברים אמידים החלו להתפתח סביב הבירה, ומערכת ענפה של רכבות תחתיות הוקמה להקלה על התנועה במרכזה.

אולם, למרות כל אלו, וושינגטון נותרה עיר שוממת בעלת סמטאות חשוכות ומוזנחות ושיעורי עוני גבוהים ביותר של אוכלוסייתה כהת העור. מלחמות העולם, ובעיקר מלחמת העולם השנייה, שינו את התמונה, שכן בעקבותיהן זרמו לאזור אנשי צבא ופקידי ממשל רבים. באותה העת הוקם גם מבנה הפנטגון, והוכשר בעיר שדה תעופה אזרחי. בתום מלחמת העולם השנייה מנתה העיר למעלה ממיליון תושבים, והיא הפכה למטרופולין מוכר בעל חשיבות בין-לאומית, שמשך אליו תושבים חדשים, ובפעם הראשונה בתולדותיו – גם שטף גדול של מבקרים.

כיום, יותר מ-70 שנה אחרי, וושינגטון עדיין נאבקת בעוני, באלימות קשה ובנטישת רוב תושביה האמידים אל הפרברים העשירים שמסביב. למרות כל זאת, עבור התיירים בעיר, שטיולם מתמקד במרכז העיר, וושינגטון אינה מצטיירת כמקום עני, ובוודאי לא אלים. רחובותיה מלאים באנשים חשובים לבושים חליפות מהודרות ובנייניה מפוארים ומבריקים. שדרותיה מלאות באנדרטאות עשויות שיש נוצץ, לזכרם של נשיאים שמתו ולזכר קורבנות מלחמות, הגנים שבמרכזה מלאים בפרחים צבעוניים, ולצד האגמים המלאכותיים שבתחומה פורחים מדי אביב עצי הדובדבן בגוני לבן וורוד.

זאת ועוד, לאורך המדשאה הראשית של מרכז העיר, 'המול הלאומי' (National Mall), המחבר את נהר הפוטומק עם גבעת הקפיטול, לא רחוק מהבית הלבן, הוקמו על ידי מוסד הסימת'סוניאן, זה ליד זה, כמה מהמוזיאונים הטובים בעולם, המוסיפים לעיר נדבך חינוכי ותרבותי חשוב, כיאה לעם שמלמד את תלמידי בית הספר שלו על חשיבות הפיתוח המדעי, שמוביל את חקר החלל ושגאֵה בהיסטוריה שלו, גם אם זו בת פחות ממאתיים חמישים שנה.

מוזיאון הטבע, אחד מהמוזיאונים של מוסד הסמית'סוניאן, שכמותם יש בעיר רבים

ההיסטוריה האמריקנית המודרנית שזורה כולה באתרי העיר וושינגטון. בבית הקברות הלאומי הסמוך לעיר בוערת אש התמיד מעל קברו של הנשיא ג'ון קנדי, שנורה למוות על ידי מתנקש בשנת 1963. בשנות השישים התקיימו בעיר הפגנות אלימות נגד מלחמת וייטנאם, ובשנת 1972 נחשפה בה שערוריית 'ווטר גייט' (Watergate) שהחלה בבניין מגורים יוקרתי על גדות נהר הפוטומק ושגרמה לנשיא דאז ניקסון להתפטר מתפקידו. המדשאות של 'המול הלאומי' והרחבה שמסביב לבית הלבן, הפכו עם השנים מרכז מחאה לכל נושא פוליטי או חברתי, ובתחומן התאספו ההפגנות החשובות ביותר בתולדות ארה"ב. באחת מהמפורסמות שבהן, עצרת שהתקיימה מול האנדרטה לזכר הנשיא אברהם לינקולן, נאם בתחילת שנות השישים, מול מאתיים אלף איש, מרטין לות'ר קינג (Martin Luther King) את נאומו המפורסם 'יש לי חלום', נאום שנועד לבטא את התקווה לשוויון זכויות בין לבנים ושחורים, בבירתה של מדינה שאמנם ציינה בחוקתה את חשיבותו של השוויון, אך התקשתה ליישם אותו הלכה למעשה.

מאז ועד היום ממשיכה וושינגטון לרכז אליה כל קול מחאה בוער. החל בהפגנות התנגדות או תמיכה למלחמה בעירק, וכלה בהפגנות בנושאים חברתיים, כגון דרישה לביטוח רפואי הולם לכלל אזרחי המדינה או קריאה לאסור הפלות מלאכותיות. קולות אלו, הנשמעים על מדשאות העיר וושינגטון, מתחת לחלון ביתו של נשיא ארה"ב, סמוך לשער הכניסה לבנייני הממשל, באחד המקומות המתוקשרים ביותר בעולם, משמשים ברומטר להלך הרוח השורר בחברה האמריקנית. אין כמעט מקום בעולם שהוא אקטואלי יותר ומתוקשר יותר מהעיר וושינגטון די סי.

ואולם, אם התרשמתם עד כה שביקור בוושינגטון מלווה בהרגשת 'כובד' כלשהי, לנוכח החשיבות ההיסטורית והאקטואלית האופפת כל פינה ואתר בעיר, אזי טעיתם. ביקור בעיר הבירה האמריקנית איננו רק שיעור מלמד ומעמיק, וושינגטון היא מקום חי ותוסס בעל היצע גדול של מקומות בילוי ואטרקציות. על המדשאות הירוקות הרבות הפזורות במרכזה מתאספים מדי יום בני נוער רבים למשחקי פריסבי וכדור, על האגמים ובריכות המים שבה ניתן להחליק על הקרח בימי החורף הקרים או לשוט בסירת פדלים בשאר עונות השנה. במרכז לאמנויות על שם קנדי (הממוקם על גדות נהר הפוטומק) אפשר לשמוע קונצרטים ולצפות באופרות או בהופעות בלט, וברובע האוניברסיטאי ג'ורג'טאון (Georgetown) ניתן לשמוע מוזיקת ג'ז בבתי הקפה שעל גדות נהר הפוטומק, או ליהנות משיטוט ברחובות התוססים המלאים בחנויות 'שיקיות' ובעוברי אורח צעירים.

האנדרטה לזכר הנשיא הראשון של ארה"ב – ג'ורג' וושינגטון. מבנה האנדרטה, השוכן במרכז המול הלאומי, הוא הגבוה ביותר בעיר

רוצים לקרוא על מה מה ניתן לעשות בעיר וושינגטון די סי (אתרי בילוי, מוזיאונים, פעילויות, אטרקציות, מסעדות, סיורים ועוד)? פנו לתוכנית הטיול על עיר זו מבנק המסלולים שלנו, או למסלול האדום בספר ארה"ב צפון מזרח מסלולים.

למידע על מקומות לינה מומלצים בוושיינגטון די סי לחצו כאן.

למידע על יעדים נוספים בצפון מזרח ארה"ב לחצו כאן.