אז זהו – שאני בכלל לא ממש אוהבת לשוט. אבל מכיוון שלבן זוגי הסקיפר (שהחופשה האולטימטיבת עבורו כוללת העלאת והורדת מפרשים) הייתה יומולדת ורציתי להפתיע אותו, ומכיוון שאיסוף כל הילדים הבוגרים לחופשה משפחתית הפך להיות בשנים האחרונות לאחד ממטרות חיי – יצא שאני בעצם זו שארגנתי (8 חודשים מראש) טיול בהפתעה לחמשת בני משפחת דגני פלוס, תוספת מרעננת של בת זוגתו של בני הבכור. הטיול תוכנן לפסח 2022, לא העונה המושלמת לשיט יאכטות באירופה (המים עדין קרים מאוד) אבל כן מועד בו עלות השכרת יאכטה (מחירי היאכטות האמירו מאוד בתקופת הקורונה) היא כזו שיכולנו לממן (2,500 יורו לשבוע, ליאכטה באורך 48 פיט שמתאימה ל-12 אנשים). בנוסף, בחופשת הפסח היה כמובן סיכוי גדול יותר שכולנו נוכל אכן להתפנות לטיול. במשך כל תקופת ההמתנה לא היה ברור כלל ועיקר האם החייל, הסטונדט וזה שעושה שנת שירות בכלל יצליחו להשיג חופשה עבור הנסיעה המיוחלת, אבל בסופו של דבר זה קרה – אף אחד מאיתנו לא חלה בקורונה וכולנו (בתוספת מבורכת של עוד משפחה של חברים שהצטרפה אלינו באופן אמיץ וספונטאני ברגע האחרון – בלי נסיון קודם בשיט ועם מעט מאוד ידע לקראת מה הם הולכים) היינו על המטוס בדרך לעיר קטניה (Catania) שבאי סיציליה.
בשעת לילה מאוחרת הגענו ליאכטה שעגנה במזח של העיירה פורטורוזה (Portorosa) שבצפון מערב האי סיציליה. התארגנו על חלוקת הקבינות, ולאחר הסבר קצר לחדשים שעדיין לא חוו את עולם הימאות (למשל איך מורידים מים בשירותים) הלכנו לישון. הבוקר שלמחרת התחיל מוקדם. המטרה הייתה לתקתק את ההתארגנות כמה שיותר מהר כדי להספיק לסיים את הלג הראשון של החצייה – בין האי סיציליה לאיים האייאולים (Aeolian Islands), שאליהם היו מועדות פנינו, בשעה סבירה. קבלת יאכטה היא הליך ארוך (יש לעבור תדרוך עם נציג החברה שמהלכו בודקים של מערכות ההפעלה של הסירה עובדות כהלכה ואחר כך עוברים עוד תדריך עם מידע על מסלולים מוצעים, מעגנים וכדומה), ובנוסף שעות הבוקר הוקדשו לקנייה מרוכזת של אוכל לשבעת הימים הבאים (5 עגלות סופרמרקט מלאות!). למרות זאת בסביבות השעה 12 התנתקנו מהמזח והיינו בדרכינו אל מחוץ למרינה.
מפת האיים האייאולים ומסלול השיט שלנו (מסומן באדום)
ביום הראשון לטיול תכננו לשוט כ-25 מייל ימי מפורטורוזה אל המעגן באי ליפארי (Lipari). מזג האוויר לא האיר לנו פנים. כל מעילי ומכנסי הגשם (שקיווינו שלא נשתמש בהם) הוצאות מהתיקים. השמים היו אפורים ובחוץ היה קר וגשום. כמי שהייתה אחראית לארגון השטות הזו – יציאה לשיט יאכטה בסוף החורף, היו לי כמובן הרהורי חרטה. למרבה 'המזל' – אלה שלא היה להם נסיון קודם בשיט לקחו כדור נגד בחילה שהימם אותם וגרם להם להירדם לכמה שעות טובות – ולכן הם פספסו למעשה חלק ניכר מהשיט האפור והגשום הזה. בשעת אחר הצהריים הגענו אל האי וולקנו (Volcano), כאן ראינו לראשונה את העשן המיתמר מפסגת הרי הגעש של האיים. למרות מזג האוויר לפחות 2/3 מאיתנו עלו על חליפות צלילה (כן, כן, בשל העונה החורפית סחבנו איתנו ליאכטה גם מעילים, גם חליפות צלילה וגם ציוד שנרקול) ויצאו לשיט קצר על הדינגי (סירת הגומי הממונעת הקטנה שהיאכטה נושאת עליה) אל כיוון חוף סמוך שנאמר לנו שיש בו נביעות חמות. למרות שהילדים כן התרחצו בנביעות החמות בחוץ היה קר וסוער והסיור הקצר לא הוכתר כהצלחה גדולה, והוא הסתיים מוקדם מהמצופה. החלטנו להמשיך למרינה של האי ליפארי ולהעביר את הלילה הראשון לא בעוגן בלב מפרץ ולא בבישולים במטבח – אלא במרינה מסודרת פלוס פיצה ופסטה במסעדה איטלקית.
למחרת בבוקר התעוררנו לשמיים כחולים. תלינו את כל הבגדים הרטובים לייבוש, הכנו קפה איטלקי על המקינאטה (וכמובן ארוחת בוקר מפנקת. משכימי הקום אף הספיקו לצאת לטיול בעיירה) ויצאנו לדרך בנחת כאשר מעלינו הבתים הציוריים של האי ליפארי, ומעבר להם – פסגתו המעשנת של האי וולקנו. השיט ביום זה עבר בנעימים. כולנו הרגשנו טוב (בלי מחלת ים), הנוף של האיים המזדקרים מעל קו האופק היה קסום (ושונה מכל מה שראינו עד היום בהפלגות ביוון, טורקיה וקרואטיה), מזג האוויר היה סביר והאווירה הייתה נהדרת, וכל אוהבי השיט עסקו בהנאה בלהעלות ובלהוריד מפרשים (שזו הדרך הצינית שלי לתאר את ספורט הימאות… אם הייתם שואלים אותי – הייתי מעדיפה לשוט על מנוע). החלטנו לעגון מוקדם ולאחר שיט של כ-15 מייל ימי הטלנו עוגן במפרץ היפה של האי פאנאריאה (Panarea). בחוץ היה חמים אך המים התגלו כקרים ברמה שאפילו עם חליפת צלילה קשה לשהות בהם – וודאי שקשה ליהנות. למרות זאת ברור שנכנסו (כולנו, ללא יוצא מן הכלל). בשלב זה גם הסאפ והקיאק הורדו למים וגם סירת הדינגי יצאה לסיור עם בערך 1/3 מאיתנו אל כמה פינות קסומות מעברו השני של האי. בשלב מסויים, כאשר המבוגרים פלוס גילי (שהתגלתה כנכס קולינארי) – חברת קבוצתינו הצעירה ביותר, התחילו להכין ארוחת ערב (יותר שווה מהפסטה והפיצה של אתמול) בני הנוער נעלמו. לקראת חשכה התחלנו קצת לדאוג. ואז הגיע ווטסאפ – הם החליטו לטפס ברגל לפסגת האי, ירדו בחושך (מזל שהיה להם שכל לקחת פנסים) – מלמעלה כך הם סיפרו כבר רואים מרחוק את הלבה האדומה שמתפרצת מהאי סטרומבולי (Stromboli, היעד שלנו ליום המחרת).
הבוקר נפתח בטבילה במים הקפואים, שנרקול קצר, מדהים – ספוגי ים צבעניים, כוכבים ים ומרבדים של עשב ים שנע עם הזרם. לאחריו – קפה איטלקי, ארוחת בוקר, ובהמשך מכן הרמת העוגן, העלאת מפרשים, ושיט בים הפתוח בין איים קטנים שהם למעשה גושי סלע המזדקרים מהמים העמוקים. הכיוון שלנו בבוקר יום זה היה אחד מהיעדים העיקריים של הטיול, ואחת הסיבות שבזכותן שיט בסיציליה תמיד היה חלום, – הר הגעש סטרומובלי. במהלך כל יום השיט הקונוס הזה שבולט מעל לים התקרב והתקרב, וענן העשן שהיתמר מפסגתו נראה גדול יותר ויותר. לפני העגינה הקפנו את האי, ראינו את המדרונות התלולים של הבזלת ואת מעט הבתים שמסתתרים בעמקים שבין המצוקים, סמוך לקו המים. בסטרומבולי אין מרינה וגם אין מפרץ מוגן, ובכלל אי אפשר לעגון סמוך לאי כאשר יש רוח חזקה – וזה למעשה היה אחד הנעלמים הכי גדולים והכי משמעותיים של השיט הזה, שכן אם לא נוכל לעגון לחופי האי וללון בקרבתו גם לא נוכל לעלות בערב לפסגת הר הגעש שאליו היו מועדות פנינו. למרבה המזל תחזית מזג האוויר הייתה לטובתינו (הרוחות היו אמורות להיות חלשות ולמרות שבמהלך הלילה הן היו עתידות להתחזק – הכיוון שלהן היה טוב לנו). העגינה הפעם לא הייתה על עוגן אלא על מצוף (שמקושר במשקולת לקרקעית) שיש לתפוס אותו ולהתחבר אליו. כמה דקות לפני העגינה ירדתי לפנים היאכטה כדי להכין ארוחת צהריים. אני לא יודעת מה בדיוק הייתה ההסתבכות (כי על פניו – זו הייתה עגינה פשוטה יותר, אבל תמיד במקומות הכי קלים קורות ההסתבכויות הכי גדולות) אבל בשלב כלשהו היה ברור שרף המתח והצעקות (של הסקיפר, של אלה שאמורים לעשות מה שהסקיפר אומר, וגם של הבחור המחוף שהמצפים שייכים לו) הם ברמה שמשהו קרה. אבל סוף טוב הכל טוב. תוך כמה דקות נהננו ממרק חם מול נוף של כפר ציורי שמעליו מתנשאים מדרונות האי התלולים.
בשעות אחר הצהריים ארזנו תרמילים, נעלנו נעלי הליכה, ושטנו (בשלוש נגלות) לחוף. בנגלנה האחרונה התברר שבני הנוער שהיו אחראיים לתפעול הדיגני שכחו למלא בה דלק (וגם שכחו להכניס אליה את המשוטים) מה שחייב חילוץ קצר מאחת מסירות המנוע שעגנו לחופי האי (למורת רוחו הרבה של הסקיפר – בעלי, לאור הפאשלה של הנוער – ילדיו, נכשלנו בחינוך מה עוד יש לומר…). אבל סוף טוב הכל טוב ועד מהרה היינו כולנו על האי, המצב רוח היה טוב, והתחלנו בהליכה (מפרכת. עם מדריך – אסור לעלות לבד) למרומי הר הגעש סטרומבולי. לאחר כשעתיים של הליכה, ואל מול שקיעה נהדרת (חלקינו טענו שהם ראו בסופה את ההבזק הירוק), הבחנו לראשונה בהתפרצויות הלבה מהר הגעש. ככל שהתקרבנו ההתפרצויות היו מרשימות יותר, ויחד איתם – מעט לפני כל התפרצות – הקולות שהשמיע ההר היו מהפטנים לא פחות. בינתיים כבר החשיך והכוכבים שמעל לאי החלו לנצנץ בשמיים במלוא הדרים. בחושך, תחת שביל החלב, ההתפרצויות היו מרשימות אף יותר. לקראת חצות חזרנו ליאכטה בהרגשה עילאית שקשה לתארה במילים. ללא ספק אך השיאים של כל הטיולים של כל הזמנים.
התעוררנו מאוחר יחסית בחוף המקסים, רק אנחנו והים, בלי אף יאכטה לצידנו (ללא ספק אחת העגינות היפות שלנו אבר). היום הייתה אמורה לפי התחזיות להיכנס סופה והיו לנו מעט שעות באופן יחסי להגיע למקום מוגן. החלטנו שהמקום הטוב ביום להעביר בו את ה-24 השעות הקרובות הוא האי סלינה (Salina) שלפי מה שקראנו הינו אחד האיים היפים ביותר באכיפלג, וגם כזה שיש קצת מה לעשות בו. השיט בדרך לאי היה יפהפה. לאורך הדרך הזדקרו מהים איים קטנים שאין להם שם, ובאופק נצפו כל הרי הגעש של קבוצת האיים. שטנו את הדרך כולה (כ-25 מייל ימי) בלג אחד, בלי עצירות. הפלגה עם מפרשים מונפים בים הפתוח, שהרוחות בו התחזקו ככל שהיום התקדם. בדרך עוד ניסינו לסייע ליאכטה אחרת שהעוגן שלה הסתבך באחד המפרצים. בסופו של דבר העברנו להם חליפת צלילה והבנו שמעבר לכך לא נוכל לעזור, והם יצטרכו להמתין לחילוץ של חברת ההשכרה. בשעות אחר הצהריים עגנו במרינה של האי. סוף סוף מקלחת חמה נורמאלית (במרינה), וארוחת ערב במסעדה עם טעמים שלא מהעולם הזה, הצופה על נוף המפרץ.
הסערה איחרה להגיע בעוצמה שבישרה התחזית. בלילה היה רגוע, ורק בשעות הבוקר המקודמות הגיעו לאי הרוחות החזקות והגלים. היה ברור שהיום אנחנו לא יוצאים לים (למרות שהסקיפר שלנו קיווה שאולי בכל זאת – אבל מהר מאוד הבין שאין לא פרטנרים להרפתקאה שכזו). בבוקר התפצלנו. הסטודנטים הלכו ללמוד בבית הקפה, הנוער יצאו לסיור טוסטוסים באי (מזל שהיה לנו רופא על הסיפון – לכל מקרה שלא יקרה), והזקנים (שצעירים בנפשם יש לומר פלוס הצעירה ביותר) שכרו רכב קטנטן ויצאו אף הם לתור את האי ובעיקר נהנו ממטעמיו. סה"כ יום שונה, מוצלח, טעים ומקסים (בדרך כלל כאשר אנחנו שוכרים יאכטה אנחנו לא מבלים כמעט זמן על היבשה והשינוי היה מרענן).
זהו, הטיול כמעט הסתיים. בבוקר יצאנו מוקדם, ראשונים לעזוב את המרינה. הרוח החזקה מהסופה שעדיין לא שככה לגמרי דחפה תוך שניות את היאכטה שלנו לכיוון היאכטה השכנה, והחלק התחתון של הסירה שלנו (שנקרא Keel) התסתבך בכבל העגינה של הסירה שעגנה לידינו. הצרפתים מצד אחד והאיטלקים מהצד השני עמדו בחוץ בפיג'מות ונתנו הנחיות והוראות בשלל שפות, ובעיקר ניסו להגן על הסירות שלהם מפני החיכוך זו בזו. ככה זה בשיט יאכטות. ברגעים הכי רגועים הסיטואציה עלולה תוך שנייה להתהפך ולהפוך למוזרה וסוריאליסטית במקרה הטוב ולמלחיצה במקרה הרע. בעלי המרינה (שכנראה כבר מורגלים במצבים שכאלה – שכן בשל מבנה המרינה וכיוון הרוחות נראה שאנחנו לא הראשונים, וודאי לא האחרונים, שדבר כזה קרה להם) כבר הזעיקו את הצוללנים, אבל בסופו של דבר הסקיפר החברמן שלנו הצליח לרדת בצלילה חופשית לנקודת ההסתבכות ולשחרר אותנו.
מכאן והלאה היום רק השתפר. עבור אוהבי השיט היה זה יום ראשון של שיט אמיתי וטיפה אדרלנין – ים גבוה יחסית ורוחות שאפילו חייבו צמצום מפרשים. עבורי היה זה יום מעודד שכן נראה היה שהפחד שלי משיט ביום של ים סוער (חשש שמלווה אותי בכל הפלגה) הולך ודועך, ואולי סוף סוף בזכות כך אצליח ליהנות יותר מהספורט הימי הזה שהפך להיות החופשה האולטימטיבת בעיניהם של שאר בני משפחתי (וככל שהילדים גדלו והפכו לבחורים צעירים – הסכמה שלהם להצטרף לחופשה הבאה הפכה לגורם משמעותי יותר ויותר בחיי)… ואולי בגלל שאני קצת מאמינה בקארמה, אני באמת ובתמים חושבת שהמשך היום היה ללא ספק פועל יוצא מהוויבים הטובים – סוף סוף הם הגיעו לבקר אותנו, הדולפינים הנהדרים שכל כך חיכינו להם. והפעם לא דולפין אחד או שניים (כפי שראינו בהפלגות קודמות) אלא להקה ענקית, שעקבה אחרינו, גלשה על גלים, ושיחקה לידנו ואיתנו ועם הסירה שלנו במשך לפחות שעתים תמימות – רק אנחנו והם ומרחבי הים. למרות שהטיול שלנו טרם הסתיים אפשר כבר היה לסכם אותו כהצלחה.
בערב התקשינו למצוא מפרץ לעגינה באי ליפארי שבו תכננו להעביר את הלילה. לא רצינו לחזור למרינה של הלילה הראשון ולכן בסופו של דבר עגנו ממש באמצע השומקום, לצד חוף לא מאוד מוגן (לאחר החלטה שאם כיוון הרוחות לא ישתנה – האי יגן עלינו חלקית, ואם הוא כן ישתנה נאלץ להרים עוגן באמצע הלילה). אחר הצהריים הילדים הורידו הקיאקים ואת הסאפ ויצאו לשיט קצר לאורך קו החוף. אנחנו בינתיים קנינו דג טונה טרי מ"אוטו גלידה" של דייגים (בזכות התגובה המהירה של רותם – אנחנו סירבנו בנימוס להצעתם בעוד הוא לקח יוזמה והזמין מהם 4 ק"ג דג), והתחלנו בהכנות לארוחת ערב אחרונה של הטיול (למרבה ההפתעה אפילו הצמחונים והטבעוניים חרגו ממנהגהם וטעמו מהדגים הטריים).
הבוקר של היום האחרון לשיט היה חמים ונעים – שינוי בולט מהחורף של היום הראשון ומהימים הקרירים של שבאו לאחר מכן. האם לצאת לשיט כשכל כך קר בחוץ ובמים הייתה החלטה נבונה? אם לשפוט לפי ההנאה שלנו אז בהחלט שכן (ולא רק לאור ההנאה אלא כאמור גם בזכות חופשת הפסח ובזכות המחיר המפתה, ובעיקר לנוכח העובדה שבשבוע האחרון הבנו שבקיץ עמוס כאן מאד – באופן כזה שאם רוצים ללון במרינה למשל יש להזמין לינה שבועות ואף חודשים מראש מראש). יחד עם זאת הכיף שברחצה ביום חמים בים, כפי שחווינו בבוקר היום האחרון – במפרץ נהדר לחופה של 'היבשת' סיציליה, בהחלט גרמו לנו להצטער שדווקא עכשיו כשחם ונעים אנחנו עוזבים. ולגביי (זו שלא ממש אוהבת לשוט), כל שיט אני מצליחה יותר ויותר להתגבר על הפחדים שלי. עכשיו כשהילדים גדולים ולא צריך לדאוג להם (ולמעשה הם כבר משיטים את היאכטה בעצמם בעוד הסקיפר רק מפקח מרחוק), יש מצב שבסופו של דבר טיול יאכטות יהיה הנופש והחופש האהוב גם עלי.
ככה קיבלנו את היאכטה, נקייה ומבושמת
עוד תמונה של היאכטה מבפנים רגע לפני שהתחלנו לבלגן אותה
השיט ביום הראשון, קר וגשום. חצי מהחבורה בנוק אאוט בשל הכדורים נגד הבחילה
בבוקר היום השני – התעוררנו באי ליפארי לשמים כחולים
המעגן היפהפה של האי פאנאריאה
אותו מעגן מהצד השני
עומר (וגם גיא – לא מצולם) הם היחידים שמספיק אמיצים כדי לקפוץ למים בלי חליפה
והנה זה שוב
יובל חוזר מבסוט משנרקול בים, אני ממהרת לצאת מהמים שניה אחרי שנכנסתי אליהם בשל מכת הקור האיומה
החברה הצעירים שטיפסו על פאנאריאה
ארוחת ערב טיפוסית
בדרך לסטרומבולי
העגינה באי סטרומבולי
סטרומבולי מלמעלה
מתחילים לראות את ההתפרצות. צילמה: דפנה דגן
הר הגעש מתפרץ. צילם: יובל דגני
מפיליגים לאי סלינה
ככה נוהגים?
במרינה של האי סלינה. הסערה הגיעה
האם הם יחזרו בחיים?
יובל מסתלבט על אבא (שקיווה לצאת לשוט למרות הסערה)
ממראות האי סלינה
השיט ביום שאחרי הסערה
הדולפינים. צילם: יובל דגני
לחצו כאן לצפייה בסרטון של הדולפינים וההתלהבות שלנו מהם
סירת הדייג שמכרה לנו דגים
כמעט לסיום – שלושת הבנים שלי
רותם ויעל נהנים משעות השמש האחרונות של הטיול, שנייה לפני שחוזרים לפורטורוזה
תמונה לסיום
