מגילוי אמריקה ועד מלחמת העצמאות

למידע כללי נוסף על ארה"ב לחצו כאן

סקירה היסטורית קצרה וקלילה על הפיכת של ארה"ב ממושבה למדינה – מגילוי אמריקה על ידי כריסטופר קולומבוס בשנת 1492, דרך נחיתתה של הספינה מייפלאוור על חופי מדינת מסצ'וסטס (ולאחר מכן חגגית חג ההודיה הראשון במטרה להודות לאל על כך ששרדו את החורף הראשון ביבשת החדשה) ועד מסיבה התה המפורסמת וכמה קרבות של מלחמת העצמאות שהובילו בסופו של דבר לקבלת עצמאות מבריטניה.

במהלך המאה ה-16, זמן קצר יחסית לאחר גילוי אמריקה על ידי כריסטופר קולומבוס בשנת 1492, החלו יורדי ים וסוחרים אנגלים, צרפתים, ספרדים, איטלקים, פורטוגזים והולנדים פוקדים את חופי צפון מזרח יבשת אמריקה. מטרתם הייתה למפות, לדוג, לצוד לווייתנים, לסחור עם האינדיאנים ולייבא לאירופה פרוות שהיו אז מאוד באופנה.

עם הזמן החלו חלק מהמעצמות האירופיות לשלוח עוד ועוד משלחות ל'עולם החדש' כדי לקנות אחיזה בקרקע. בשנת 1607 הציע המלך ג'יימס הראשון חלקות אדמה בצפון אמריקה לשתי חברות בריטיות. במקום שבו ממוקמת כיום מדינת וירג'יניה הוצע שטח ל'חברה הלונדונית' ולאורך חופי צפון מזרח ארה"ב הוצע שטח ל'חברת פלימות". הקבוצה השנייה סבלה ממזג אוויר קשה ושבה עד מהרה לאנגליה, ואילו הקבוצה הראשונה הקימה את המושבה ג'יימסטאון התיישבות הקבע הראשונה של אנגליה ששרדה ב'עולם החדש'.

כמה שנים מאוחר יותר, בדצמבר של שנת 1620, 'נחתו' כ-100 מהגרים אנגלים עם ספינתם מייפלאוור על חופי מדינת מסצ'וסטס, בתום שיט של 66 ימים שהחל מעברו השני של האוקיינוס בעיר פלימות', אנגליה. המהגרים, בחלקם נוצרים פוריטנים, שדגלו באורח חיים סגפני ובשמירה קפדנית על מצוות הדת ואשר סבלו קשות מרדיפות בשל כך באנגליה, התיישבו במקום שבו שוכנת כיום העיר פלימות' (ארה"ב) והקימו בה התיישבות קבע.

בחורף שלאחר הגעתם סבלו המהגרים מקור ומרעב ורבים מביניהם לא עמדו בתנאים הקשים ונפטרו. מנהיגם, ג'ון קארבר חתם על הסכם שלום עם הציף' האינדיאני מססויט והאינדיאנים סייעו למתיישבים לעבור את החורף הקשה וסיפקו להם מזון. לקראת סוף אותה השנה, לאחר קצירת יבולי הסתיו, חגגו המתיישבים יחד עם האינדיאנים את חג ההודיה הראשון, במטרה להודות לאל על כך ששרדו את החורף הראשון ביבשת החדשה.

כמה שנים מאוחר יותר, בשנת 1630, הקצה המלך צ'ארלס הראשון שטח הממוקם כמה עשרות ק"מ מצפון לפלימות' לקבוצת מתיישבים פוריטנים נוספת, וכ-1000 מהגרים הפליגו לעבר אזור זה. רובם התיישבו על גדת נהר צ'ארלס, והם אלו שהקימו את העיר בוסטון.

במהלך כל אותן השנים, המשיכה בריטניה בניסיונותיה לקנות אחיזה בעוד ועוד שטחים לאורך חופי צפון מזרח יבשת אמריקה תוך כדי דחיקת הצרפתים, הספרדים וההולנדים, שהקימו על שפך נהר ההדסון את ההתיישבות ניו אמסטרדם.  עד סוף המאה ה-17 הצליחו האנגלים לדחוק את צבאות המעצמות, כבשו את ניו אמסטרדם ושינו את שמה לניו יורק.

בתחילת המאה ה-18, חלק נכבד משטחה של צפון מזרח יבשת אמריקה כבר נשלט למעשה על ידי הבריטים. באמצע המאה ה-18 כללה ההתיישבות הבריטית 13 מושבות שלכל אחת מהן היה שלטון עצמי. מושבות אלה היו כפופות לשלטון הבריטי וחלה עליהן חובת תשלום מסים לבריטניה, אולם לא הייתה להם נציגות בבית הנבחרים הבריטי, עובדה שגרמה לתסיסה שהלכה וגברה ואשר הובילה בסופו של דבר להתמרדות.

אחד הגורמים הראשונים להתמרדות היה הטלת 'חוק הבולים' בשנת 1765. חוק זה הוטל על ידי הפרלמנט הבריטי על תושבי המושבות וקבע שכל מסמך חוזה, עיתון, רישיון וכדומה צריך להיות מבויל. החוק קומם מתנגדים רבים, וביניהם את סמואל אדאמס לימים המושל הרביעי של מדינת מסצ'וסטס ואת ג'ון הנקוק לימים הנשיא השני של הקונגרס, המושל הראשון של מדינת מסצ'וסטס, והאיש שחתם ראשון על הכרזת העצמאות האמריקנית.

טענת המתנגדים הייתה שמי שמוטלת עליו החובה לשלם מסים, זכאי לייצוג מלא בפרלמנט הבריטי. הבריטים סירבו לדרישה מתוך חשש שהנציגות הנוספת תשנה את המאזן הפוליטי בתוך הממלכה. בעקבות הסירוב פרצו הפגנות נגד השלטון, ונשמעו קולות שהטיפו למרד.

כשנה לאחר מכן, בעקבות ההתנגדות, בוטל החוק, אולם הממשל הבריטי עדיין עמד על זכותו להטיל מסים כראות עיניו. ואכן, בשנת 1767 הטיל הממשל הבריטי מכס על מגוון מוצרי צריכה. תושבי המושבות התקוממו בטענה ש"אין מיסוי ללא ייצוג", ובבוסטון פרצה מחאה נגד בריטים.

בשנת 1770 הגיע המתח בעיר לשיאו, ומאבק זניח בין שומר בריטי לצעיר מקומי יצא מכלל שליטה והפך לקרב של ממש, שבו נהרגו חמישה אזרחים, במאורע המכונה טבח בוסטון. עקב אירוע חמור זה ביטלה ממשלת בריטניה את הטלת המכס, למעט המכס על ייבוא תה.

למרות ביטול רוב המכסים, המשיכו ההתנגשויות, וההתמרמרות עקב הטלת 'חוק התה' עלתה וגאתה. המתיישבים הטילו חרם על התה של 'חברת מזרח הודו הבריטית', שיובא מסין, חרם שהותיר את החברה עם מלאי גדול של תה בידה. עקב כך פטר הפרלמנט את החברה האנגלית הזו מתשלום מכס על תה, ובמחאה, רוב הנמלים במושבות האמריקניות סירבו לאפשר לאניות החברה לעגון בהם. לבסוף ניתן להן אישור עגינה בנמל בוסטון, אולם ב-16 בדצמבר 1773 עלו כמה עשרות תושבי בוסטון מחופשים לאינדיאנים, בהנהגת סמואל אדאמס, על שלוש אניות התה של החברה שהכילו תה, יום לפני פריקתן, וזרקו לים את כל תכולתן.

אירוע מכונן זה בהיסטוריה האמריקנית זכה לכינוי 'מסיבת התה של בוסטון'. בתגובה, הטילו הבריטים כמה 'עונשים' על תושבי מדינת מסצ'וסטס, וביניהם: סגירת הנמל עד שיוחזר החוב, איסור על קיום ישיבות עירוניות ללא אישור המושל, העברת הזכות למינוי חבר במועצת המושבה לידי המלך והעברת הזכות למנות ולפטר שופטים מידי השלטון המקומי לידי המלך.

מכאן ואילך צברה ההתנגדות נגד הבריטים תאוצה. בשלב זה מנו המושבות קרוב לשלושה מיליון תושבים, שהיוו אחוז נכבד מכלל תושבי בריטניה באותה תקופה. למרות מוצאם הבריטי של רוב התושבים, הם הרגישו ששלטון המלך היושב בבריטניה מנצל ומגביל אותם. מנגד, נקט הפרלמנט הבריטי קו נוקשה, שעיקרו פתרון מחלוקות ביד קשה והפעלת כוח במקום הידברות, מהלך שהוסיף לא מעט חומר בערה למדורה, ותרם להחמרת היחסים עם תושבי המושבות ולהתגברות ההיענות לקריאה למרד.

בשנת 1774 החליטו המושבות לעשות מעשה. הן הקימו את הקונגרס הראשון, אולם הנחו את נציגיו לנסות למצוא פתרון למחלוקות בדרכי שלום. שנה לאחר מכן, בחודש אפריל שלחו האנגלים כוחות מהעיר בוסטון לעיר קונקורד כדי להחרים מחסני נשק וכדי לעצור את מנהיגי המרד, סמואל אדאמס וג'ון הנקוק. בדרך, הם פגשו בכוחות מליציה אמריקניים, ואז התפתח הקרב שהיה יריית הפתיחה של מלחמת העצמאות האמריקנית.

בהמשך אותה השנה, הקים קונגרס המושבות את הצבא הרשמי הראשון והעמיד בראשו את ג'ורג' וושינגטון בחודש יוני הפסידו האמריקנים לאנגלים בקרב עקוב מדם על גבעת בנקר הגבעה החולשת על העיר בוסטון. לאחר שכל הניסיונות למצוא פתרון שאינו כולל שפיכות דמים נכשלו ,נחתמה בארבעה ביולי שנת 1776, בעיר פילדלפיה מגילת העצמאות של המושבות הבריטיות בצפון אמריקה, שנוסחה על ידי תומאס ג'פרסון לימים נשיאה השני של ארה"ב.

אולם, הכרזת העצמאות עדיין לא הייתה סופה של מלחמת העצמאות האמריקנית. הדרך לעצמאות הייתה ארוכה, שכן לבריטים לא הייתה כוונה להיכנע ללא קרב. יתרה מזאת, צבא המושבות היה לא מיומן וקטן יחסית, בין המושבות עצמן היו לא מעט סכסוכים וכן מתיישבים רבים היו עדיין נאמנים לכתר הבריטי. נגדם עמד הצבא הבריטי המיומן והגדול אשר היה חמוש היטב ושלט על נתיבי האספקה. עם זאת לצבא הבריטי היו גם לא מעט חסרונות, שכן המרחק הרב מבריטניה וסרבולו של צבא זה, שהורגל ללחימה באירופה, הקשו עליו את ההתמודדות באמריקנים בלוחמת גרילה.

בשנת 1777, כשנה לאחר פרוץ המלחמה, נכנעו הבריטים לאמריקנים בקרב סרטוגה שנערך מצפון לעיר אולבני אשר במדינת ניו יורק. שנה מאוחר יותר חתמה צרפת על ברית עם ארה"ב והכריזה אף היא מלחמה על בריטניה. תמיכתה באמריקנים באה לידי ביטוי באספקת כסף ותחמושת וגם בעזרה בלחימה. בהמשך, הכריזו גם ספרד והולנד על מלחמה בבריטים. ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1781, הכריע קרב יורקטאון, שנערך סמוך לעיירה יורקטאון אשר במזרח מדינת וירג'יניה, את המלחמה לטובת האמריקנים. בעקבות הכניעה התפטר ראש ממשלת בריטניה, פרדריק נורת' והממשלה החדשה החליטה להפסיק להילחם באמריקנים.

כשנתיים מאוחר יותר, בשנת 1783, נחתם בין האמריקנים לבריטים הסכם פריז, שבו חתמו הבריטים על הכרתם בעצמאות ארה"ב בגבולות אלו – קנדה בצפון, פלורידה בדרום ונהר המיסיסיפי במערב. כעבור שש שנים, בשנת 1789, אושרה חוקת ארה"ב ונבחר נשיאה הראשון – ג'ורג' וושינגטון.

מכאן והלאה דהרה המדינה החדשה קדימה והתרחבה בקצב מסחרר. בשנת 1803 חתמו ארה"ב וצרפת על הסכם לרכישת מדינת לואיזיאנה ושטחים נרחבים נוספים בדרום, וכמה שנים לאחר מכן קנתה ארה"ב את טקסס מספרד. ההתפשטות מערבה לא התקיימה רק בדרכי שלום. היא גרמה לעימותים עם האינדיאנים ועם המקסיקנים, אבל לבסוף הושגה המטרה, וארה"ב הצליחה תוך מאה שנה מיום היווסדה להשתלט על שטח עצום המתפרש מחופי האוקיינוס האטלנטי ועד חופי האוקיינוס השקט ולהרחיב את מספר כוכביה על הדגל מ-13 ל-48 – כמספר המדינות השותפות לאיחוד (הכוכב ה-49 וה-50, של אלסקה והוואי, נוספו באמצע המאה ה-20).

דגלי ארצות הברית מקיפים את המונומנט הלאומי לזכרו של הנשיא הראשון – ג'ורג' וושינגטון, בעיר וושינגטון די סי