טיול בצפון מזרח ארה"ב ימים 6-10

רוד טריפ בצפון מזרח ארה"ב – הטקסט הבא הוא יומן טיול שהעלתי בדף הפייסבוק שלי בסיומו של כל יום טיול. הטיול נערך בתאריכים 8-25.10.2021

יום 6 לטיול

התעוררנו לבוקר שמשי במלון פשוט אך נעים, עם מרפסת פרטית צופה לאגם מוסהד (Moosehead Lake) הציורי שלשפתו שוכנת העיירה גרינוויל (Greenville) בצפון מדינת מיין.

התכנון להיום היה שכירת קיאק או קאנו ושיט באחד באגמי האזור. בחברת ההשכרה המליצו לנו על שיט בקאנו באגם קטן (בסטנדרטים מקומיים) ששמו פרונג (Prong Pond). מניחה ששיט בכל אגם מוקף שלכת ביום כל כך שמשי היה מושלם, אבל השיט הזה היה יותר ממושלם, אפילו קפצנו לרחצה במים הנעמים. השקט, השלווה, הרוגע, היופי – החיים כאן ללא ספק אחרים. מבודדים, קשים מבחינת מזג האוויר (חם ולח ומלא יתושים בקיץ, שלגים כבדים וחורף ארוך וקר) אך מחוברים מאוד לטבע המרהיב ולעונות השנה.

קיווינו לראות בשיט מוס, שכן האגם שבו שטנו כולל אזורים ביצתים שבהם יש צמחי מים – מזונו של המוס (ובכל הדרכים יש המון שלטים המזהירים מפני מין אייל זה, בעיקר בנהיגות לילה). במקום זאת שמענו מרחוק את יריות הציידים. ספטמבר-אוקטובר הם עונת הציד. צדים כאן כמעט כל דבר – איילים, דובים ומה לא (עד כדי כך שכאשר מטיילים ביערות כדאי ללבוש בגדים בוהקים). די עצוב, ובעיקר לנוכח העובדה שאוכלוסיית המוס גם כך בדעיכה בשל מחלת קדחת שנושאות קרציות (שיש מהן יותר בשל התחממות גלובאלית).

אחרי הצטיידות בסופרמקרט לקראת ימי הטיול הבאים, אנחנו עכשיו בנסיעה לכיוון צפון מזרח אל עבר שמורת המדינה הענקית בקסטר (Baxter State Park), שם נלון שני לילות בחניון לילה (ששמו Nesowadnehunk Field). השעה עכשיו 15:00 ויש לנו 4 שעות נסיעה (השעה האחרונה של הנסיעה לחניון שמעמקי השמורה שבו הזמנו מקום היא בדרך עפר, כנראה שאת הנסיעה הזו נעשה בחושך).

תכלס יכולנו לקצר את הנסיעה בשעה כי בקסטר ממש לא רחוקה מאיתנו אבל הדבר היה כרוך ב-18 מייל דרך עפר באיכות לא משהו – שאמנם עבירה אבל לדברי המקומיים שאותם שאלנו יש סיכוי רב שהייתה גורמת לתקר בצמיגים 'העירוניים' של הרכב שלנו (להם למקומיים יש לדבריהם צמיגים עמידים יותר). עשהאל היה אגב בעד לקחת את הסיכון אבל הצלחתי לשכנע אותו שממש עדיף שלא אז בחרנו בעיקוף – שאחת הסיבות לכך שהוא כל כך ארוך היא שבמיין יש המון אגמים ומעט מאוד כבישים (וגם מעט מאוד אנשים).

הנוף מהמרפסת של המלון, של אגם מוסהד

ברחוב הראשי הציורי של העיירה גרינוויל

הקאנו ממתין על שפת האגם

שיט באגם פרונג

עוד תמונה מהשיט באגם

נפרדים מאגם מוסהד ומתחילים בנסיעה לכיוון צפון מזרח אל שמורת בקסטר

יום 7 לטיול

אז אתמל בערב הגענו בלילה מאוחר לשמורת המדינה בקסטר שבצפון מדינת מיין. את הדרך הארוכה בכביש הלא סלול הארוך המוביל לחניון הלילה שהזמנו מראש בצפון השמורה עשינו באור אחרון ובחושך. אומרים שבבקסטר יש הרבה איילי קורא אז חיפשנו וחיפשנו אך לשווא.

עם הגעתנו למקום התחיל לרדת גשם (הראשון שלנו בטיול עד כה) למזלינו הזמנו מקום בחניון הלילה סייט שנקרא Lean to – מעין דרגש עץ מוגבה עם חצי גג. בעיקרון אפשר להקים את האוהל בתוך המבנה, אבל האוהל שלנו היה גדול מדי לכך ופרשנו שקי שינה ללא אוהל והלכנו לישון.

בבוקר נסענו עוד צפונה בשמורה ויצאנו להליכה של שני ק"מ לכל כיוון אל אגם קטן ששמו דוולי (Dwelley Pond). לפני כן אספנו מהריינגר מפתח לקאנו שמחכה למטיילים על שפת האגם (עולה דולר לשעה). ההליכה לאגם הייתה קסומה. נראה לי שהעונה היפה ביותר של השלכת היא עכשיו – סוף השלכת – עדיין יש עלים על העצים אך גם הקרקע מכוסה עלים, וכל הזמן יורד בחוץ גשם של עלים.

הגענו לאגם וקצת הסתבכנו עם העליה לקאנו בקרקע הבוצית שאם עומדים בה שוקעים עד לברכיים. אני נפלתי ונמרחתי על הבוץ אבל יצאתי מזה יחסית בזול. בחוץ היה עדיין ערפל כבד אבל אולי בזכות עובדה זו השיט היה מסתורי יותר. ממש קיווינו לראות מוס אך ללא הצלחה.

את המשך היום הקדשנו לנסיעה בדרכים הצדיות של שמורת בקסטר. שמורה זו חולשת על פני שטח עצום בצפון מדינת מיין והיא הוקמה כחלק מיוזמה פרטית של עמותה ששמה לה למטרה לשמר את האזור היפה הזה. בשמורה זו שוכן גם ההר הגבוה במדינת מיין – הר קתדין (Mount Katahdi, שגובהו 1606 מ' מעל פני הים) שבו גם מסתיים מסלול ההליכה של הרי האפלאצים (המקביל לשביל ישראל של מזרח ארהב) – רבים מחניוני הלילה של השמורה משמשים את הולכי השביל ואת משפחותיהם שמגיעות לפגוש אותם עם בקבוק שמפנייה בסוף המסלול.

בקסטר היא חלק מאזור במיין שמכונה 'היערות הצפוניים' (Northwoods). השם של חבל ארץ זה אמנם נשמע פראי, מסתורי ומפתה לטיול ועל המפה הוא נראה כאזור מטורף של אגמים כמעט בלי כבישים, אך למרבה הצער בפועל אזור זה משמש למעשה בית חרושת אחד עצום של עץ (יערות שנכרתים ואחכ ניטעים שוב ושוב) ומגרש משחקים של ציידים. הדרכים הן Logging Roads עם משאיות ענק שדוהרות בו, וטיול במסלולי ההליכה בעונה זו (עונת הציד) היא לא נעימה ואף מסוכנת.

למרות שבקסטר שמה לה למטרה לשמר יערותיה בדיוק מהדברים הללו, אפילו בה – באזורים מסויימים, מותר לצוד. כשניסינו לדבר עם אחת הריינגיריות הצעירה על הדבר הנורא הזה שמתקיים כאן שנקרא ציד – לקח הרבה זמן עד שהיא הבינה שהשאלות שלנו על העדר בעלי חיים הוא בעצם ביקורת על רשיונות הציד הרבים שמנפיקה מדינת מיין. עבור תושבי מיין שחיים באזורי הספר ציד הוא בדרך כלל דבר שבקונצנזוס – גם אם מדובר על ציד של דובים או איילי קורא. אין ספק שגם מספר רשיונות הציד שמונפקים כאן מושפע בעיקר מהלובי החזק של הציידים.

כך יצא שאנחנו כבר שבוע מטיילים בניו אינגלנד וראינו רק מוס אחד – בתא המטען של טנדר, לאחר שניצוד. עכשיו אני בכלל כבר לא בטוחה שאני רוצה לראות מוס, כי הידיעה שיתכן והחיה המופלאה הזו תהפוך עוד כמה ימים לכלי משחק של כלבי הציד מעוררת הרגשה לא נעימה.

חזרה אלינו. לקראת סוף היום נסענו לאזור יפהפה בשמורה ששמו רורונג ברוק (Roaring Brook) שם יצאנו להליכה קצרה אל אגם קטן ששמו סנדי פונד (Sandy Pond). וואו. זהו ללא ספק אחד המקומות היפים ביותר בהם ביקרתי מעודי. השלכת מסביב, המים הצלולים, הנוף של ההרים (שנראים ממש כמו הרי געש קטנים. לא מספיק מכירה את הגאולוגיה של המקום אבל לא חושבת שהייתה פה פעילות וולקנית), סלעים ענקיים על שפת המים (שריד לגריסת הקרחונים את הסלעים בתקופת הקרח האחרונה) ובעיקר הדממה שמסביב. לידינו עמדו עוד כמה מטיילים עם טלסקופים, מחפשים מוסים – האחרונה נראתה לדבריהם על גדתו השניה של האגם בשעה 6:45 בבוקר.

אז שוב לא ראינו מוס, אבל כן שמענו את הבונה מכרסם בעצים – יש במקום מערכת מדהימה של סכרים, ואפשר לראות באופן מושלם את הגזעים שהבונים שחיים כאן מכרסמים.

סוף היום. במגרש החניה של המסלול – אישה נחמדה ביקשה שאצלם את משפחתה. אמא, אבא, סבא וסבתא והילד בן העשרים ומשהו שסיים ברגע זה ללכת במסלול האפלצים.
"My son just finished hiking the AT" היא אמרה לי בגוואה.
יצאתי קצת מניאקית כשאמרתי לה: "Wow. Amazing. My son just finished hiking the PCT"
מה שנכון נכון…

הולכים לדוולי פונד

בדרך לדוולי פונד שלכת נהדרת

עשהאל בנסיון להביא את הקאנו למקום שממנו יהיה קל לעלות עליו כי הכל גזעים ובוץ טובעני (לא ממש עזר. בסוף נמרתי על הבוץ כמובן)

אחרי השיט המשכנו בנסיעה בשמורת בקסטר וככה נראתה הדרך. חלום

חלק מהעצים ממש נראים כאילו הם בוערים

נוסף על יערות יש בשמורה גם פסגות שנראות כמו הרי געש (למרות שהן לא) ונהרות (בנהר הזה עשהאל אגב נכנס והתרחץ)

למרבה הצעה לא ראינו ביום הזה בעלי חיים אבל כן ראינו עצים שבונים חתכו, מה שנתן לנו קצת הרגשה טובה – שבעלי החיים כן שם, וזה רק המזל שלנו שלא אפשר לנו בטיול הזה לחזות בהם

סוף היום בסנדי פונד. התמונה לא ממחישה מספיק טוב את הדממה והשלווה במקום הזה

יום 8 לטיול

בבוקר התעוררנו בחניון (ששמו Abol) מכוסה במעטה כתום של עלי עצי המייפל שנשרו מהעצים. את הקפה של הבוקר שתינו בערוץ הסמוך לסייט בו הוקם האוהל. נסיעה קצרה נוספת בשמורת בקסטר בתקווה לראות מוס לא הביאה את התוצאה הרצויה, וכאן עולה השאלה – האם כל הסיפורים על מספר המוסים הגדול במדינת מיין (75000) הוא נתון אמיתי או האם הכל פארש? והאם הסיבה שאין לנו עדיין הצלחה עם כל עניין בעלי החיים נובע ממספר בעלי החיים הנמוך או שאולי בכלל חוסר המזל שלנו נובע מכך שלא הבאנו לטיול הזה את הקמעות שלנו – הילדים שלנו בעלי עיני הנץ שהם אלה שמזהים עבורינו את בעלי החיים בכל הטיולים.

בהמשך היום נסענו למונומנט הלאומי קתדין וודס (Katahdin Woods and Waters National Monument). זוהי שמורה חדשה יחסית שהוקמה על אדמות פרטיות שנרכשו במיוחד כדי להופכה לשמורה ולאחד את השטח הזה עם המרחב של שמורת בקסטר. הקמת השמורה לוותה במאבק ציבורי סוער ביותר – בעד ונגד (עם הבטחה של טראמפ שלא מומשה להפוך את ההחלטה של אובמה להכריז על הקמת השמורה). לאורך דרך העפר המובילה לשמורה ניצבים שלטים כנגד הכרזתה וגם במידה מסויימת כנגד המטיילים עצמם – מצידם של היערנים והציידים שהקמת השמורה פוגעת בחופש הפעולה שלהם בחבל ארץ זה.

כביש העפר ההיקפי של השמורה (באיכות ממש ממש לא טובה) אכזב – מסוג המקומות שאני מוצאת את עצמי מזבזת עליהם חצי יום טיול רק כדי להגיע למסקנה שככל הנראה לא אמליץ למטיילים לבקר בהם (בין השאר בשל איכות הדרך הגרועה). מצד שני הנסיעה למקום כן כללה נסיעה ביערות אינסופיים עם הרגשת פראיות וכן כללה כמה תצפיות יפות פלוס חציית נהר מדהים, מרשים במיוחד (עשהאל כמובן נכנס להתרחץ).

בחצי השני של היום נסענו מזרחה לחופים של מדינת מיין בהם נבלה את ימי הטיול הבאים. לכל אורך הדרך אגמים נהדרים, נהרות ובתים מבודדים – חלקם ציוריים ומטופחים וחלקם ממש איי חורבות וגרוטאות.

הנסיעה שלנו היא עם כיוון השלכת ואם בבקסטר כבר חלף השיא, אזורי קו החוף הם כעת ממש בשיא וכל היערות לאורך הדרך כתומים וצהובים ומדי פעם גם אדומים בוהקים.

אנחנו ישנים היום במלון נחמד בעיירה קטנה בשם לובק (Lubec) – השוכנת על כף בולט לים לחופי מפרץ פאנדי, צמוד לגבול עם קנדה. חמש דקות אחרי שהגענו לכאן כבר ראינו איילים לצד הדרך וכלבי ים במים – אולי מכאן והלאה ישחק לנו המזל.

ארוחת ערב של מרק צ׳אודר דגים טעים ביותר (למרות שאחד מאיתנו צמחוני ואחת מאיתנו לא אוכלת מאכלי ים) וטיול לאורך המזח שמחר בבוקר בטח יראה אחרת לגמרי – שכן ההבדלים כאן בין גאות ושפל עצומים. הלילה מחליפים את שק השינה במיטה נוחה וחלון לים. לילה טוב.

כאן התעוררנו בבוקר

ארוחת בוקר

בדרך למונומנט הלאומי, ציידים וכאלה שמתפרנסים מכריתת יערות לא מרוצים מכך שהוקמה להם בלב' המפעל' שלהם לעץ ומגרש המשחקים שלהם לציד שמורת טבע

לא הצלחתי לצלם תמונה טובה של המונומנט הלאומי (ירד גשם ולא הייתה ראות)אז הנה תמונה אחת לא טובה

סופסופ לילה במלון

יום 9 לטיול

הבוקר התעוררנו ליום סגרירי וגשום. מזל שמזג האוויר נפל עלינו בדיוק ביום בו ישנו במלון עם מרפסת צופה לים, ולא באוהל בחניון לילה.

אנחנו בלובק, עיירת דיג קטנה בצפון מזרח מדינת מיין, צמודה לניו ברונסוויק הקנדית. הגשר המקשר בין העיירה לעיירות הקנדיות הסמוכות לה סגור בשל הקורונה. לובק היא העיירה המזרחית ביום בארהב והיא שוכנת על כף הבולט אל מי האוקיינוס האטלנטי.

הגענו ללובק במטרה לצאת ממנה לשיט צפייה בלווייתנים שמי מפרץ פאנדי הסמוך, אלא שהשיט בוטל בשל מזג האוויר. הלווייתנים עדיין כאן לדברי בעל המלון הנחמד בו ישנו (שהיה בעבר אגב מפעל סרדינים), שהוא גם זה שמוציא כאן את סירת שיט הלווייתנים – אבל את הסירות הוציאו מהמים ואת המזח פירקו, כהכנה לחורף.

בהמשך היום נסענו למגדלור קוודי (Quoddy Head) שהוא הנקודה המזרחית ביותר בארהב. למרות הגשם יצאנו לטיול רגלי אל מפרץ יפה סמוך. קיווינו לראות לווייתנים מהחוף – אך ללא הצלחה.

המשך הנסיעה לשמורת הטבע הלאומית אקדיה (Acadia National Park) לוותה בכפרי דייגים קטנים (שבתיהם יושבים ממש על קו החוף), וערוצים ומפרצים ריקים ממים בשל השפל הקיצוני. את שעות אחר הצהרים בילינו באזור מזרחי של שמורת אקדיה (שמנותק משאר השמורה) ששמו חצי האי סקודיק (Schoodic Peninsula). החופים במקום נהדרים, הריח של הים ושל האצות, רסס הגלים, הרוח החזקה, האוויר הטהור – כמה יופי במקום אחד. מחר נטייל באזורים המרכזיים יותר של אקדיה השוכנים האי מאונט דזרט (ככל הנראה בגשם – צפוי יום גשום).

בערב יצאנו לארוחת ערב במסעדה בעיירה בר הרבור (Bar Harbor) הסמוכה לאקדיה (לא מוצלחת במיוחד – אבל היחידה שמצאנו שאפשר לאכול בה בחוץ. כאן אגב כאילו אין קורונה, אבל אנחנו בכל זאת מנסים להישמר), ולטיול קצר ברחובותיה התיירותיים מאוד. הלילה ישנים במוטל חמוד. מחר חוזרים ללון באוהל.

הנוף מהמסעדה של המלון שלנו במהלך ארוחת בוקר

מגדולר קוודי

בשעות השפל ערוצי הנחלים הסמוכים לים מתרוקנים ממים

סירות דיג באחד מכפרי הדייגים שלצידם נסענו היום

חצי האי סקודיק, סתפח לאקדיה

יום 10 לטיול

יום מקסים ומלא תהפוכות. בבוקר קמנו מוקדם כי כמות התיירים באי מאונט דזרט (Mount Desert) עליו שוכנת שמורת אקדיה מטורפת ולא רצינו לעמוד בפקקים/להתמודד עם מגרשי חניה מלאים. בשעה שבע וחצי כבר היינו בנקודת ההתחלה של המסלול המוביל להר גורהם (Mount Gorham). התחלנו ללכת בגשם שוטף אבל ככל שעלינו להר מזג האוויר השתפר (ואחכ שוב הורע ושוב השתפר) – ובכל מקרה גם כשטפטפ ראו היטב את הנוף.

בזכות העובדה שהתחלנו מוקדם, ברוב המסלול (למעט חלקו האחרון) היינו לבד. היה מקסים. מסלול יפהפה עם נוף נפלא ויערות שנראים כאילו נלקחו מעולם האגדות. ללא ספק זה היה המסלול הכי יפה שעשינו עד עתה בטיול.

לאחר שירדנו מההר הלכנו חזרה לרכב לאורך קו החוף באתרים המפורסמים של השמורה כמו סנד ביץ' (Sand Beach) ות'נדר הול (Thunder Hole). למרות שממש התאמצתי לחפש לווייתנים במי הים, ולמרות שבדרך כלל אני ממש טובה בכך – הפעם ממש לא נחלתי הצלחה.

בתום המסלול נסענו לחניון הלילה שבו היינו אמורים ללון הלילה ושלא כהרגלינו הקמנו אוהל מוקדם (מה שהתברר אחכ כהחלטה מטופשת למדי). התבאסנו מאוד מהסייט שלנו (בין שני כבישים וממש לא יפה – היחיד שהיה פנוי כאשר חיפשתי מקום פנוי).

בהמשך חזרנו לעיירה בר הרבור (מרחקי הנסיעה באי קצרים יחסית). בשלב הזה מזג האוויר התבהר והשמש האירה את סירות הדיג הקטנות שבנמל העיירה באור בוהק.

הסיבה שבגללה חזרנו לבר הרבור היה כדי לצאת בקרבתה להליכה קצרה במסלול נחמד שמקשר בין האי המרכזי מאונט דזרט לאי קטן נוסף ששמו בר איילנד (Bar Island). במסלול זה אפשר ללכת רק בשעת שפל – בשעת גאות המסלול מוצף. ההליכה באזור שעוד כמה שעות יהיה עמוק במים היא מיוחדת מאוד. במהלך ההליכה צפינו כיצד השחפים הרבים שבמקום מרימים צדפות, משליכים אותן מגובה רב ואז כשהן מתנפצות אוכלים אותן ביתר קלות. המסלול גם מזמן צפיה בכוכבי ים, בלוטים וחלזונות ימיים.

בהמשך היום הארוך הזה נסענו לאחד מאגמי השמורה היפים (ג'ורדון פונד, Jordan Pond) ולקראת שקיעה עלינו עם הרכב להר הגבוה ביותר בשטחה – הר קדילאק (Mount Cadillac). עשהאל שעד עכשיו לא עף על אקדיה – בהשוואה לשמורות של המערב (זו פעם ראשונה שלו כאן. פעם שלישית שלי), הבין סוף סוף מדוע שיבחתי את השמורה והסכים איתי שבהחלט מדובר על מקום יוצא דופן ביופיו. הנוף מההר מטמטם ואם מגיעים למקום בשעת שקיעה או זריחה (השמש זורחת כאן מהים) – המראות הם ממש סוף הדרך.

בכך עוד לא תם היום הארוך שלנו. חזרנו לעיירה בר הרבור ומצאנו מסעדה נחמדה על קו המים עם צ'אודר דגים טעים ביותר (תיקון למסעדה המחורבנת של אתמול). היה קר, היינו עייפים (ובחניון נוסף על הכל אין מקלחת) וממש לא התחשק לנו לחזור לחניון. אז בסופו של דבר ביום מלא התהפוכות הזה מצאנו עצמינו במוטל בעיירה הציורית נורתווסט הרבור השוכנת אף היא על האי. בזמן שאני עשיתי צק אין ונכנסתי להתקלח (וגם הזמנתי לנו בדיקת קורונה ב-CVS להמשך הטיול שאוטוטו מסתייים) עשהאל נסע לקפל את האוהל. נותרה רק בעיה אחת – בחדר שלידינו ישן לו כלב שמדי פעם נובח (ואין חדרים פנויים לעבור אליהם, ולא נראה לי שהשיחה שביצע פקיד הקבלה לבעל הכלב תעזור. בכלל כל עניין הכלבים פה הוא מטורף – אבל על כך בפעם אחרת…). מזל שיש לי פקקי אוזניים ושאני כל כך עייפה שנראה לי שכלום לא יאיר אותי…

הנוף מהר גורהם. מדהים. וגם היינו כאן ממש לבד

לאחר הירידה מההר חזרנו לרכב לאורך קו החוף פלוס עצירה בת'נדר הול. כשהמים מגיעים בעצמה הם יוצרים ממש מעין מיני גייזר

מסעדה ומצופים של מלכודות סרטנים בעיירה הנחמדה בר הרבור אליה הגענו בשעת צהרים

הנוף במסלול המוביל לבר איילנד. בשעת גאות כל האזור הזה מוצף מים

בשעות אחר הצהריים נסענו לאגם ג'ורדן היפה

אור אחרון מפסגת הר קדילאק שממנו נשקף נוף לכל עבר

מוזמנים לעקוב אחרי הטיולים שלי גם באינסטגרם

 

עקבו אחרי האינסטגרם שלי
0

מכירים את מחולל המסלולים שלנו?

הדרך החדשה לתכנן טיול לחו"ל

מוזמנים להתנסות