רוד טריפ באלסקה, יוקון, בריטיש קולומביה וושינגטון, שמטרתו עדכונים עתידיים לספרים שלי (כולל הספר על אלסקה). הטקסט הוא יומן טיול שהעלתי בקבוצת הפייסבוק שלי בסיומו של כל יום טיול. הטיול נערך בתאריכים בחודש אוגוסט-ספטמבר 2025.
ראו פוסט על החלק הראשון של הטיול, ימים 1-10, כאן
ראו כאן מפה של כל המסלול לחלק הזה של הטיול – מאנקורג' להיינס (תוספת הנסיעה לדוסון סיטי מסומנת באדום שכן אי אפשר היה להזינה במפה):
יום 11 לטיול – היינס, הייתי נשארת כאן לנצח
את היום הזה הקדשנו כל כולו לעיירה היינס (Haines). היינס שוכנת על מעין חצי אי שבצידו האחד נהר הצ'ילקט (Chilkat River) רחב הממדים (בשל נביעות חמות יש כאן נדידה מאוחרת של דגי סלמון ומדי חודש נובמבר מגיעים למקום אלפי עיטי ים קירחים – הריכוז הכי גבוה שלהם בעולם) שהופך למפרץ המתחבר לים (שבו אפשר לראות לעתים יונקים ימיים ואפילו לווייתנים), ומן הצד השני שוכן נהר (הרבה יותר קטן וקצר) ששמו צ'ילקוט (Chilkoot River) ובקצהו אגם צ'ילקוט שאליו נודדים בקיץ דגי סלמון כדי להטיל לחופיו את ביציהם (לחופי האגם יש גם חניון לילה בו ישנו), גם הנהר הזה זורם לפיורד שמתחבר לים. אל המקטע הקצר שבין פתח נהר צ'ילקוט לים, לבין האגם, מגיעים בקיץ דובים רבים לאכול את הדגים. חוץ מהעיירה היידר (שאליה בין השאר מועדות פנינו בהמשך הטיול), זהו אחד המקומות הטובים באלסקה לראות בו דובים אוכלים דגים מבלי להוציא 1000 דולר על טיסה לשמורת קטמאי. חוץ מזה היינס מוקפת פיורדים ופסגות עם קרחונים, ויערות הגשם הממוזגים שבתחומה עבותים. זו עיירה עם רחוב ראשי נחמד, מרינה ציורית ובתים מעוררי קנאה מול כל היופי הזה. במהלך הטיול אני כותבת וכותבת בפנקס שלי. על כל דבר שראיתי, כל דבר שאני צריכה לזכור, כל תאור של מסלול או חניון או דרך. הכל. ובהיינס מילאתי בערך חצי מהפנקס שלי. לא רק על טבע ודובים ודגי סלמון אלא גם על שיחות עם אנשים. איכשהו קרה שזו פעם שנייה שיש לנו מזל עם היינס. הפעם הראשונה הייתה לפני שנים רבות. ישנו בחניון שלחופי אגם צ'ילקוט, שוחחנו עם מישהי שבאה ללקט פטריות, שאח"כ סיפרה לחברה שלה, ישראלית שהתגוררה באותה תקופה בהיינס, שיש משפחה ישראלית בחניון, וכך זכינו להזמנה לארוחת ערב נפלאה ולהמשך אירוח במשך כמה ימים. בעלה של אותה חברה (שהיה באותה עת הרופא היהודי של העיירה) לקח את בעלי ואת שני הבנים הגדולים שלי לשיט בקאנו שלו באגם (יש תמונות שלו ושל הקאנו בספר שלי על אלסקה). בקיצור 'נתקענו' בהיינס למשך שבוע, הפכנו חברים, ולמרות שהקשר היום התרופף, היינו בקשר הדוק (כולל אירוח שלהם בארץ) במשך מעל 10 שנים (היום הם כבר לא מתגוררים בעיירה). אז גם הפעם היינס לא אכזבה בפן האנושי וזה לא במקרה – שכן האנשים שבחרו לגור כאן הם כנראה לא סתם מסוג מסויים. הכל התחיל בכך שבבוקר עומר היה מבואס ביותר. שנים שהוא שומע על השיט בקאנו באגם של היינס שעשה כשהיה בן 5 (עם אותם חברים שפגשנו) על החופים הפראיים בהם דגי הסלמון עושים spawning (הטלת ביצים והפריתן), על הדובים ועל הנופים הנפלאים. התכנון שלו היה לשכור היום קיאק ולשוט באגם. אבל… למרבה הצער לא הצלחנו למצוא חברה שמשכירה קיאקים לשיט עצמי (יש רק סיורים מאורגנים). אז החלטנו לחזור לאגם ולחפש דובים. סמוך למזח הקטן ראינו אישה מורידה כמה קיאקים מהרכב. עומר שאל אותה האם היא תסכים להשכיר לו קיאק ומכאן והלאה הכל התגלגל. היא הזמינה אותו לדוג איתה ולשוט איתה, והיא סיפרה לו סיפורים מרתקים על האזור, על תושביו ועל הטבע שמקיף אותו (כמובן שלא הסכימה לקבל תשלום). מאוחר יותר נסענו לצד השני של העיירה, לאורך נהר צ'ילקט, כדי לעשות מסלול הליכה. לצד הכביש ראינו שלט של גלריה לאומנות. בחוץ עמד אדם שחתך עצים (כמות שהיא לדבריו לחורף שלם). נכנסנו לגלריה היפה ומצאנו עצמינו מנהלים שיחה מרתקת שארכה יותר משעה – גם עלינו ועל ישראל אבל גם על החיים במקום הקסום הזה. אין ספק שאם יש מקום אחד באלסקה שהייתי רוצה לגור בו זה היה כאן, ולא רק בגלל הטבע המטריף, אלא גם בגלל האנשים שחיים כאן. אם ראיתם את הסדרה (הנהדרת) חשיפה לצפון, אז היינס עושה רושם כמקום שעליו היא נכתבה. אז כתבתי כל כך הרבה ועוד לא התחלתי בכלל לספר לכם את כל מה שכתוב בפנקס. נראה לי שאין לי ברירה אלא להקדיש, כשאחזור לארץ, כתבה שתממקד כל כולה בהיינס ואז אספר לכם עוד על המקום הקסום הזה שבו העולם נראה לפתע כל כך יותר שפוי. עד אז רק אספר לכם שגם היום ראינו דובים – גם זכר צעיר וגם את אותה אמא מאתמול עם 4 גורים (לדברי הבחור שבמרכז המבקרים מסתובבות במקום עוד שתי נקבות – אחת עם שני גורים ואחת עם שלושה). אחת הצפיות הייתה מאוחר בערב, כאשר כל הצלמים והמכוניות עזבו, ואז אפשר היה יותר ליהנות מהתצפית ופחות לדאוג לגבי כיצד כל הבלגן הזה מטריד את הדובה (אגב אעלה בקרוב לאינסטגרם סרטונים של הדובים אז אם אתם עוד לא עוקבים אחרי זה הזמן). מעבר לצפיה בדובה צדה דגים, האינטראקציה בינה לבין הגורים ובין הגורים עצמם הייתה מרתקת. באחד הפעמים האם התרחקה למרכז הנהר והגורים כנראה מתוך חשש עזבו את הגדות, קפצו למים וניסו לשחות אליה. הם נסחפו בזרם וצרחו כמו תינוקות. כולם למעט אחד עמדו במשימה והגיעו לאמא אך אחד נסחף הרחק יותר וצרח וצעק – עד שאמא דוב נאלצה להפסיק את ארוחת הערב שלה ולשחות אליו כדי לחלצו. מזכיר משהו לכל האמהות שבקהל?
השפך של נהר צ'ילקוט לים
אגם צ'ילקוט
שיט במעבורת לעיירה סקגווי
נופים מהשיט
חזיתות הבתים בעיירה סקגווי
ושוב עוזבים את אלסקה
הנופים מצפון לסקגווי
הדוב השחור הראשון שלנו
עמודי טוטם מול בית העם של הילדים בעיירה קרקרוס (Carcross), ליד חלפנו לאחר הכניסה ליוקון
יום 13 לטיול – עוזבים את יוקון
קמנו בבוקר ליד אגם סקואנג'ה (Squanga Lake) המקסים ונסענו מזרחה באלסקה היווי. כביש זה, שאורכו כ-2,500 ק"מ, נבנה על ידי האמריקנים (רובו בשטח קנדה) בזמן מלחמת העולם השנייה כחלק מפרויקט הנדסי שמטרתו הייתה לחבר את אלסקה יבשתית לשאר ארה"ב – ממרכז קולומביה הבריטית, דרך דרום יוקון (שתיהן בקנדה) לעיר פיירבנקס (Fairbanks) שבאלסקה (אחת הסיבות לכך הייתה הרצון להקים בסיסים באלסקה). היום הכביש משמש בעיקר מטיילים שרוצים, כמונו, להגיע לאלסקה או לעזוב אותה דרך היבשה. הנסיעה באלסקה היווי במקטע הזה לא הייתה מעניינת במיוחד, רוב הנסיעה היא ביער אינסופי (אילו רק היה מכשיר שהיה יכול לספר לנו כמה בעלי חיים יש בכל מרחב היערות שלפנינו), כבר לא יער טאיגה אלא יער אורנים רגיל, ובלי נוף מרשים במיוחד באופק. בנקודת היישוב הילידית (כאן לא נהוג לומר אינדיאנים, אם כי בעיני גם ילידים אינו כינוי הולם) טסלין (Teslin) נכנסנו למרכז התרבותי של בני שבט הטינגליט – מעין בית-עם שיש בו תצוגה של עבודות אומנות, חנות מזכרות וכן כמה עמודי טוטם יפים בחזית המבנה. העצירה התארכה מעבר למתוכנן בשל צורך לתדלק, לקנות אוכל וכן להתחבר לאינטרנט לכמה דקות. בהמשך הנסיעה הכביש עלה בגובה אל קו פרשת המים של צפון מערב קנדה. טיפת גשם שתיפול ממזרח לכאן תזרום אל נהר המקנזי (McKenzie River, מתה להגיע אליו) ואיתו לאוקיינוס הארקטי, וטיפת גשם שתזרום ממערב לכאן תזרום דרך נהר היוקון (שאותו פקדנו בטיול הזה) לאזור מיצרי ברינג (Bering Strait) שבצפון האוקיינוס השקט. אחרי מסלול רגלי קצרצר אל מפלי רנצ'ריה (Rancheria Falls), ואחרי נסיעה קצרה נוספת מזרחה באלסקה היווי, פנינו דרומה לכביש סזיאר (Cassiar Hwy). כאן עזבנו סופית את יוקון ועברנו לקולומביה הבריטית, בה יתמקד המשך הטיול. בכביש סזיאר נסעתי לראשונה בשנת 2002 ונפעמתי מהנופים ומהרגשת הפראיות. אז הוא עוד לא היה סלול והוא היה מסתבר הרבה יותר פראי מאשר הוא היום. הקטע הצפוני של הכביש אמנם לא מאוד מרשים אבל יש הרבה סיבות לנסוע את הנסיעה הארוכה דרומה – כפי שיתברר בימי הטיול הבאים. ובכל זאת אי אפשר להתלונן – לאורך הדרך נראו כבר מעט צבעי שלכת, ובין היערות נתגלו אגמים ביצתיים ונהרות. באזור הזה אירעה שריפה עצומה לפני כמה שנים ויש כאן שטח אינסופי שבו היער איננו. בכלל – שריפות ענק הן אירוע תדיר באזורים הצפוניים הללו. הן נוצרות ממכות ברק והן חלק מהתחדשות הטבעית של היער. למזלינו בטיול שלנו לא נתקלנו בעשן ובאובך, שיכול להגיע משריפות במרחק מאות ק"מ, ובהחלט עלול להרוס טיול. כדי להתרענן (וגם במקום מקלחת) מצאנו פנייה שהובילה לנקודת רחצה קסומה (מאוד) ונוחה לאורך אחד הנהרות (לצערי שכחתי לצלם). אח"כ פנינו לשמורה ששמה בויה (Boya Lake). חשבנו ללון בחניון שלצד האגם עם מי הטורקיז, אבל החניון היה מלא (פעם ראשונה בטיול). במקום זאת עומר יצא לשיט של שעה בקאנו (משלשלים 20 דולר לתיבה ולוקחים), אני הכנתי פסטה, אכלנו ונסענו לחניון הבא, עוד פחות משעה נסיעה. במהלך הנסיעה זכינו לתצפית מאוד מיוחדת על שועל אדום (!) לצד הכביש. ישנו בחניון יפהפה ששמו סומיל פוינט (Sawmill Point) ממש על קו המים של אגם דיז (Dease Lake), אחד מני רבים שלאורך כביש סזיאר (לצערי שכחתי לצלם אז הפעם אין תמונה).
כאן התעוררנו בבוקר
טוטם ביישוב טסלין
סתם אגם עם נופרים לאורך כביש סזיאר
אגם בויה
שועל אדום
השתקפות
הנופים של כביש סזיאר
יום 14 לטיול – בדרך להיידר וחזרה לאלסקה
גם היום, כמו ביום הקודם, צפויה לנו נסיעה ארוכה יחסית – דרומה בכביש סזיאר. וככל שמדרימים הנוף הופך יפה יותר והפסגות הסמוכות לדרך גבוהות יותר וקרובות יותר. התחנה הראשונה היא העיירה דיז לייק (Dease Lake, פחות מ-300 תושבים, רובם ילידים) בה עצרנו לתדלוק. חשבנו שתהיה כאן קליטה סלולרית אך אין. שמחנו מאוד כאשר מצאנו חיבור וויפי חינאמי סמוך למכבסה הציבורית. למרות שהעיירה שוכנת קרוב לאגם גדול, בתיה מרוחקים ממנו (אך אפשר לראותו במהלל הנסיעה וכן אם עוקבים אחר השלט של ה-Boat Launch בתחומי העיירה). עיירה זו היא נקודת מוצא לטיולים להר הגעש אדזיזה (Mount Edziza, כ-2,800 מ' מעל פני הים) וכן לספטסיזי ווילדרנס (Spatsizi Plateau Wilderness, לשני המקומות ההגעה היא בד"כ במטוס קל שנוחת על פני המים). בהמשך עצרנו לארוחת בוקר לשפת אגם ציורי (Kinaskan Lake, עם חניון לילה נהדר), תחנה ארוכה אחרונה לשעות הקרובות. הנסיעה בכביש סזיאר אמנם יפהפייה אבל זה לא הכביש הפראי בו נסעתי לפני שנים רבית. לאורך הדרך יש עמודי חשמל ויש באזור לא מעט סכרים קטנים שמהם מפיקים חשמל. בכביש גם נוסעות לא מעט משאיות, עובדה המקשה על עצירה כשרואים בעלי חיים. בפעם הראשונה בה נסעתי בכביש זה ראינו 17 דובים שחורים על פני נסיעה של 100 ק"מ. הפעם ראינו דוב אחד בלבד (תצפית נהדרת וארוכה יחסית) על פני נסיעה של כמה מאות ק"מ. בצומת של כביש סזיאר (שמספרו 37) עם כביש 37a פנינו לכיוון העיירות סטוארט (Stewart) והיידר (Hyder). קצת לפני הפניה נכנסנו לבדוק את חניון הלילה מזיאדן (Meziadin Lake Campground). פעם דירגתי את החניון הזה 10. היום הוא הרבה יותר צפוף, אם כי האגם שלגדתו הוא יושב עדנו ציורי במיוחד (וכן זהו מקום שיש סיכוי לא רע לראות בו דובים). מכאן לאורך כביש 37a הדרך משתפלת לגובה פני הים לצד נהרות רחבים. מהפסגות שבראשן קרחונים משתפלים מפלי מים. קרחון בייר (Bear Glacier) נושק כאן לכביש ואפשר לראותו מקרוב. מעט לפני העיירה סטוארט זכינו גם לראות דוב שחור נוסף וגם להתרחץ באגם קלמנטס (Clements Lake) הקטן, אחד האגמים הכי מהנים שהתרחצתי בהם מעולם (כן, כן, גם כאן יש לעתים ימים חמים בהם המים לא מרגישים קפואים מדי). בזמן שעומר רחץ כלים של ארוחת צהריים (אל דאגה, זה רק בטיול, לא קורה בבית) אני נכנסתי לשחות עוד קצת באגם – הלוך חזור למזח (בטיול הזה אנחנו בהחלט לא עושים מספיק ספורט)… זהו, הגענו לעיירה סטוארט (שוכנת בקולומביה הבריטית, קנדה). יש לציין שממש כלום לא השתנה כאן מאז ביקורי הקודם כאן לפני הרבה שנים. נסיעה קצרה נוסף ועברנו שוב לאלסקה (גיחה אחרונה לטיול הזה) לעיירה קטנה ששמה היידר (אין כאן אפילו ביקורת גבולות בכניסה לארה"ב, רק בחזרה לקנדה). איכשהו יצא שכל העיירות המיוחדות באלסקה שמן מתחיל באות H. היידר, היינס והומר (שבחצי האי קינאי בה לא ביקרנו בטיול הזה). היידר, השוכנת בדרום מזרח אלסקה היא מובלעת של אלסקה בתוך קנדה. בניגוד להיינס שהיא יותר עשירה ומפותחת (וגם עם אוכלוסיה שונה לחלוטין), היידר היא מקום שממבט ראשון נראה מוזנח (עד לפני כמה שנים למשל התושבים התנגדו עקרונית לסלילת כבישים בשטח), אבל אחרי שלומדים להכיר יש לה קסם מיוחד. אחת הסיבות העיקריות להגיע לכאן היא טיילת הדובים של פיש קריק (Fish Creek) (שביער הלאומי טונגס, Tongass National Forest) – אזור בערוץ שיש לאורכו טיילת עץ מוגנת בו המבקרים יכולים להביט בדובי גריזלי תופסים דגים בצורה בטוחה (חווית צפייה כל כך יותר נעימה מאשר בהיינס שם נראה שלא רחוק הזמן בו האינטראקציה בין האדם לדוב תסתיים ברע). תכלס הייידר היא לעתים המקום הכי טוב באלסקה לצפות בו בדובים בלי לשלם הון על טיסה לקטמאי, לאגם קלארק, לאי אדמירלטי ולמקומות נוספים בהם יש דובים בשפע, אממה – השנה יש יותר דגי סלמון בערוצים מאשר בשנה רגילה וכן גובה פני המים נמוך, משמע לא קשה לתפוס דג ולכן אין לדובים סיבה להגיע דווקא לכאן, ולכן יש השנה מעט דובים לאורך טיילת הדובים. בשל השעה המאוחרת החלטנו להתפצל. עומר ימשיך לחפש דובים (ראה מרחוק אמא וגור – גור מגודל בן כשלוש שנראה יותר גדול מאמא ולא ברור מדוע זו עדיין לו זרקה אותו ושלחה אותו לחיים בלעדיה) ואני אחזור לעיירה ואעשה צ'ק אין בחניון הפרטי (אחרי שלא מצאנו מקום טוב ללינה שאינו בחניון, וזאת למרות שאנחנו בד"כ מעדיפים להימנע מחניונים פרטיים). מסתבר שהמשפחה שמנהלת את החניון היא נוצרית אוונגליסטית שביקרו בארץ ואוהדים את ישראל. אמנם לא נתנו הנחה אבל כן סיפקו אותי בחוברת הסבר בעברית על העם היהודי, ישוע והברית החדשה. כך הסתיים לו עוד יום בטיול (לא לפני שעשינו כביסה מהירה בחניון, איזה מזל שהמכונות האמריקניות מהירות מאוד וכביסה וייבוש יחד לקחו פחות מחצי שעה). מחר מקווים לקום מוקדם ושוב לחפש דובים. אחלו לנו בהצלחה.
הר הגעש אדזיזה
השתקפות הר הגעש אדזיזה במי אגם דיז
דוב שחור יפהפה לאורך כביש סזיאר
קרחון בייר בדרך לסטוארט
אגם קלמנט, מושלם לרחצה
דגי סלמון שוחים במעלה הזרם (שבו הם יטילו ביצים וימותו), בפיש קריק ליד היידר
עצי צפצפה בשלכת בנהר הסלמון, ליד היידר
הבוקר התחיל לא משהו. עומר תכנן לקום בשעה 5:45 כך שנגיע בשעה 6 (שעת הפתיחה) לטיילת הדובים, אבל עם הבלגן של שעון אלסקה/שעון קנדה התעוררנו רק בשעה 6:45 ועד שהגענו פספסנו את הדובה והגור שהופיעו במקום בשעה 6:25. אחרי שלוש שעות עם תצפית קצרה בלבד בדוב שהגיע ומיד נעלם החלטנו לחתוך לשם תדלוק בעיירה סטוארט (שכחנו לתדלק אתמול. היינו צריכים לשם כך שוב לעבור את הגבול מארה"ב לקנדה וחזרה) וארוחת בוקר. לפני שעזבנו פגשנו את אלה ונמרוד, שני ישראלים צעירים ונחמדים שדרכנו ודרכם מצטלבות מאז הביקור בהיינס. מכיוון שהם מטיילים עם קרוואן שלהם, שקשה לנסוע איתו בדרכי עפר שהן באיכות לא טובה (ולנו יש קמפר 4 על 4), ומכיוון שסתם חשבנו שיהיה נחמד לטייל יחד (למרות שבד"כ אנחנו לא כאלה חברותיים), הצענו להם להצטרף אלינו להמשך היום. אז נפגשנו שוב בטיילת הדובים והמשכנו יחד ברכב שלנו במעלה דרך העפר הפתלתלה המובילה לקרחון סלמון (Salmon Glacier) שמעל לעיירה היידר. אחרי נסיעה קצרה ראינו דוב שחור חוצה את הדרך ובהמשך גם כמה עיטי ים קירחים (שהאזור הזה ממש מפוצץ בהם). בשלב הזה הערפילים של הבוקר התפזרו (לא בכדי יש סמוך לכאן שמורה ששמה מיסטי פיורדס, Misty Fjords National Monument), והנוף של הנהר, ההרים והקרחונים נצפה במלא הדרו. העפלנו במעלה הדרך, עברנו סמוך לכמה מכרות של מתכות (כנראה זהב וכסף), ואז נעתקה נשמתינו. גם אלה ונמרוד וגם אנחנו הינו תמימי דעים שזו ללא ספק הצפייה הכי יפה בקרחון שהייתה לנו אי פעם, וככל הנראה גם אחת הנסיעות הנופיות היפות ביותר שבהן זכינו לנסוע (בנקודה הגבוהה לאורך הכביש עומר, אלה ונמרוד אף יצאו לטיול רגלי על הטונדרה הצופה על הנוף בעוד אני הכנתי קפה וארוחת בוקר והתחלתי לכתוב את הפוסט הזה). אגב במהלך הנסיעה עוברים את הגבול לקנדה כפי שאפשר לראות במפה (ואין לך אפילו סימן בשטח). בשעות אחר הצהריים חזרנו להיידר. הורדנו את אלה ונמרוד בקרוואן שלהם והמשכנו לארוחת צהרים (ממש לא מוצלחת) וקנייה קצרה בסופר בעיירה סווארד. ושוב עברנו את הגבול, ושוב חזרנו להיידר ושוב לטיילת הדובים, ושוב פגשנו את אלה ונמרוד. בשלב הזה אני נסעתי להתקלח בחניון הלילה של היידר ועומר נשאר לחפש דובים. לפני שעזבתי את החניון, הבן של בעל החניון (בחור בן 19 שידע שאני מישראל) אמר לי שהוא רוצה להגיד לי שהוא ובני משפחתו מתפללים כל העת עבור ישראל ועבור החטופים. למרות שהדעות של האוונגליסטים והכוחותשהם מניעים בכל ההקשר לישראל הפוכים לדעות האישיות שלי, זה בהחלט היה רגע מרגש. סיפרתי לו על מקרי האובדן האישי שלי שקשורים למלחמה הנוראית הזו, שאי אפשר שלא לחשוב עליה ולהתנתק ממנה גם באלסקה הרחוקה, לחצנו ידיים ושנייה לפני שעזבתי הוא רץ החוצה למגרש החניה ונתן לי מתנה קטנה, מזכרת מהיידר, בשלב הזה אני כבר הייתי עם דמעות בעיניים.
תמונות של קרחון הסלמון
'טיילת הדובים' של היידר, ערוץ פיש קריק
אז מסתבר שיום 15 לא נגמר במועד בו העלתי את הפוסט אתמול שכן מאוחר בערב התברר לנו שיש החל משעה 21 הופעת קאנטרי בבאר/פאב של היידר והחלטנו שאין ברירה וחייבים ללכת (למרות שאנחנו ערים משעה מוקדמת, ולמרות שלמחרת תכננו לקום בשעה 5:45 כדי אכן להגיע הפעם בזמן – שעה 6, לטיילת הדובים, בתקווה לראות דובים, ובהמשך היום הייתה צפויה לנו נסיעה ארוכה). בקיצור פאב כמו מהסרטים עם קירות מכוסים שטרות כסף ומלא פוחלצים עם ראשים של עזי וכבשי הרים, איילים ואולי גם דובים (לא זוכרת), ובעיקר – בחיי שלא ידעתי שיש כאן כל כך הרבה חברה צעירים (יש רק טינאייג'ר אחד בהיידר – אם לא סופרים את ה-19 ילדים של בעלי חניון הלילה האוונגליסטים מהפוסט הקודם, שהם בחינוך ביתי ויותר מתבודדים כנראה). ולא רק צעירים, נראה שכל כורי הזהב והכסף שעובדים במכרות שבהרים יוצאים בלילה אל מעל לאדמה (כמובן שאל הפאב הגיעו גם צעירי העיירה סווארד שלמרות שהם גרים במדינה אחרת אין לכך כאן משמעות). אם הבנתי נכון ההופעה הייתה כדי לחגוג את זכרו של צעיר שמת באחד המכרות. כך או כך ההופעה לא הייתה משהו לספר עליו אבל כל המסביב ממש כן. תוך כדי השהות בפאב יצא לנו גם לשוחח קצת עם אחד מפקחי טיילת הדובים (עבודה לחודשי הקיץ – בזכות העובדה שמדובר על בטיחות החבר'ה הללו ניצלו מקיצוצי התקציב של ממשל טראמפ שפגעו מאוד בכוח האדם של השמורות והיערות הלאומיים), ועם עוד כמה מקומיים. מסתבר שמנהל הבר ששמו אוטו הוא דור שלישי או רביעי בעיירה. הבר היה שייך לסבא שלו (אולי אפילו סבא רבא שלו). יש משפחות שנאחזות במקום הזה, ויש גם רבים שעוזבים (כיום גרים בהיינס בערך 30 תושבי קבע בלבד, ובקיץ חיים כאן סביב 70 איש). בביקור הראשון שלי במקום, לפני מעל 20 שנה עוד היו כאן חנויות פתוחות וקצת יותר עסקים, היום יש מעט מאוד והרוב שומם. אגב אומרים שיש כאן אחלה פיש אנד צ'יפס אבל בשעה בה אנחנו הגענו לדוכן כבר נגמר לטבחית המלאי. הטבחית היא לפי מה שהבנתי היא גם ראשת העיירה ואחת הריינג'ריות היא גם זו שמפנה כאן את השלג בחורף (מטרים רבים של שלג, יש באזור הזה הרבה מאוד משקעים). כמה אנשים גם סיפרו לנו שאין כאן כמעט ציד של דובי גריזלי (שאגב אסור בקנדה) כי תושבי היידר אוהבים את הדובים שלהם (כן יש ציד של מעט דובים שחורים). ואני ישר חשבתי שהם אוהבים את הדובים ודאי בראש ובראשונה מטעמי פרנסה (תיירות) אבל נראה שלרוב התושבים אין כאן באמת רצון לפתח את התיירות. עושה רושם שמי שגר כאן פשוט לא רודף אחרי חיים של כסף ועבודה קשה (בקלות אפשר היה להקים כאן חברה שמוציאה סיורי הליכה על הקרח או חברת טיולי קיאקים במפרץ פורטלנד שהוא אחת הזרועות של 'המעבר הפנימי' – בביקור הקודם שלי במקום מצאנו דייג שלקח אותנו לסיור במפרץ והשיט היה קסום, בין השאר גם עם הרבה תצפיות על דובים מהחוף). חזרה אלינו, מהפאב (עומר קצת שיכור, אני כמובן לא. למרות שאחד החברים החדשים שלנו מהפאב אמר שגם אם כן אין סיבה לדאגה כי בהיידר אין שוטרים. אם צריך שוטר מטיסים אותו לכאן מהעיירה קצ'יקן ששוכנת גם היא על המים מעבר לרכס ההרים) הסעתי את הקמפר שלנו ללינה בלשון של חול בשפך נהר הסלמון (תודה לאלה ונמרוד שהציעו לי להתחיל לחפש לינה חינאמית באפליקצית ioverlander). בשעה 6 כבר היינו בטיילת הדובים. אבל לא דובים ולא יער. ממש מזל רע כי בדרך כלל בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות אחר הצהריים כן רואים כאן דובים, אבל אנחנו לא זכינו ובאמת שהתאמצנו. בדרך חזרה לעיירה, על גזעים באיי חלוקי הנחל ספרנו אולי 10 עיטי ים קירחים. בשעה 8 כבר עברנו את הגבול לקנדה, לעיירה סווארד. המשכנו אל כביש 37 (כביש סזיאר) ופנינו דרומה. בקטע הדרומי כביש זה פחות מרשים מבחינה נופית מאשר באזורים הצפוניים יותר. בדרך עצרנו לבדוק כמה חניוני לילה (עבור הספרים הבאים) וכן הלכנו ברגל למחסום בנהר שבו סופרים דגי סלמון בתקווה לראות דובים (היה קצת מפחיד שכן ההגעה למקום הייתה כרוכה בהליכה באזור עם שלט ענק המזהיר מדובים). קרוב לצומת עם כביש 16 אף נכנסו לכמה נקודות יישוב של ילידים כדי לראות את עמודי הטוטם שבמקום (הרבה פחות בהשוואה לביקור הקודם שלי במקום). בכביש 16 – ימינה לעיירה פרינס רופרט ושמאלה לעיירה פרינס ג'ורג', פנינו שמאלה לכיוון פרינס ג'ורג' שאליה הגענו לאחר כמה שעות נוספות של נסיעה (עושים תורנות מי ישן ומי ער ונוהג כי בשלב זה כבר היינו גמורים מעייפות). כביש 16 נקרא גם 'כביש הראש הצהוב', על שמו של יליד שהוביל את הסוחרים, הממפים והציידים של חברת הדסון ביי, במעבר הרים החוצה את הרי הרוקי, ששוכנים בהמשך הדרך. אזור זה נקרא גם 'ארץ האגמים' של קולומביה הבריטית ולא בכדי. אז כיאה לאזור נכנסו לרחצה קצרה באגם נחמד והמשכנו בנסיעה. יש לציין שכל היום הזה הרגשנו קצת הלם תרבות – אחרי שבועיים בפראיות פתאום חווינו ציוויליזציה – כבישים מהירים, עמודי חשמל, קליטה סלולרית, רמזור (הראשון מאז שעבנו את אנקורג'), ואפילו רשתות מזון מהיר (כמובן שנכנסנו ב-drive thru ואכלנו המבורגר). ללא ספק עדיף לעשות את הנסיעה הזו בכיוון הפוך – אל האזורים הפראיים ולא מהם. לקראת חשכה, כאשר הגיע הזמן למצוא חניון ראוי, התקשינו למצוא משהו סביר (תמיד מעדיפים חניונים ציבוריים שהם גם יפים יותר וגם זולים יותר). גם אפליקציית ioverlander הראתה לנו רק מפרצי חנייה שנראו לא נעימים לאורך הכביש המהיר, ואז ירדה ההחלטה – אנחנו מצ'פרים את עצמינו ללילה אחד ונכנסים למלון בעיירה פרינס ג'ורג' (Prince George). החשש הוא תמיד שאחרי מלון קשה יותר לחזור לקמפינג. נחייה ונראה.
בפאב של היידר
האגמים של 'ארץ האגמים'
יום 17 לטיול – הדרך לבלה קולה
היום צפויות לנו בערך 8 שעות נסיעה גוגל טיים מפרינס ג'ורג' לעיירה בלה קולה (Bella Coola) השוכנת בראש פיורד צר מעבר לרכסי הרים שבין מרכז קולומביה הבריטית למערבה. החלק הראשון של היום כלל נסיעה דרומה בכביש 97, שהוא כביש מהיר, חלקו נושק לנהר הפרייזר (Fraser River, הנהר הארוך ביותר בקולומביה הבריטית שנקרא על שם סיימון פרייזר, מגלה עולם וממפה של החברה הצפון מערבית). קולומביה הבריטית נחלקת לכמה אזורים. באזור בו אנחנו מטיילים יש את אזור האגמים שאותו חצינו אתמול והיום אנחנו נוסעים באזור הקריבו (Cariboo, שנקרא גם צ'ילקוטן, Chilcotin) ויש את אזור הדיסקברי קוסט (Discovery coast) שאליו מועדות פנינו. אזור הקריבו (שחב את פיתוחו ואת הקמת נקודות היישוב לאורכו לבהלה לזהב שפקדה את המקום באמצע המאה ה-19) הוא צחיח למדי עם ערבות עשב מצהיבות ויערות דלילים. יש כאן חוות חקלאיות ציוריות ומן הסתם שגם חבל ארץ זה מנוקד באגמים. עם ההגעה לעיירה וויליאמס לייק (Williams Lake) פנינו מערבה לכביש 20. כביש זה חוצה את נהר הפרייזר ואת רכס הרי לילואיט (Lillooet Ranges) שיחד עם הרי החוף יוצרים מעין מדבר בצל גשם (לא ממש מדבר אבל כן צחיח) באזורים בהם נסענו. אחרי נסיעה של כשעה-שעתיים בכביש 20 ראינו עשן מרחוק. ככל שהמשכנו בנסיעה הבנו שהעשן בעצם קרוב. קרוב מאוד לכביש 20 וכמה טנדרים של כוחות כבאות, דהרו לאזור. בשלב הזה, עד שהבנו מה קורה, כבר לא היה טעם להסתובב ולכן נסענו מהר קדימה (בלי אפשרות לעצור ולבדוק חניונים ואתרים בדרך). בערב כשחזרנו לקליטה התברר לנו מהאתר של שריפות וסגירת כבישים שהשריפה הזו היא דווקא לא משהו לדאוג ממנו, השריפות שראינו אח"כ – רחוקות יותר מהכביש הן הרבה יותר גדולות ויש הרבה יותר סיכוי שיצאו מכדי שליטה, יחייבו פינוי ישובים ויסגרו את הכביש במועד בו אנחנו אמורים לנסוע בו חזרה. אני מכירה היטב את שריפות הענק של מערב קנדה וארה"ב. כל שנה אני מסייעת למטיילים שהטיול שלהם משתבש בשל כך. אבל אין כמו לראות כדי להבין את העוצמה של התופעה הזו, וזה לא נעים בכלל (אגב היערות בחלקים גדולים מהדרך היו שרופים בלי קשר לשריפות הנוכחיות). כאשר הגענו לנקודת היישוב הקטנה נימפו לייק (Nimpo Lake, מכאן אפשר אגב לטוס במטוס קל שנוחת על המים לווילדרנס לודג' נוק טסלי של דורון אראל למי שמכיר) הריח של העשן גבר. המוכרת הילידית (כי לא אומרים כאן אינדיאנים) בתחנת הדלק אמרה לי שלפני יומיים הייתה כאן סופת ברקים שהציתה את השריפות. היא לא נראתה מודאגת מדי בנוגע לפינוי. בשלב הזה כבר לא היה טעם להסתובב (כי חשבנו שעברנו את הרע ביותר) אז המשכנו קדימה, שמים את בטחוננו בכוחות ההצלה שהם מנוסים ויודעים מה הם עושים. עוד כחצי שעה נסיעה והעשן היה רחוק יותר מאיתנו. מעט אחרי עיירה ששמה אנהים לייק (Anahim Lake) הדרך הפכה ללא סלולה. ואז התחילה הירידה. קוראים לה The Hill, ויש בה ירידה בדרך עפר בסלולומים עם שיפוע מטורף ועם מצוק אדיר לצד הכביש (בוודאות לא מומלץ עם קרוואן, עכשיו יש לי יומיים לדאוג מכך שאנחנו עוד צריכים לחזור (גם מהסלולומים וגם מהשריפות). הירידה מובילה לנוף של הרי החוף וליערות גשם ממוזגים, ואז בשלב כלשהו נגלה נוף שקשה לתאר במילים – הרגשה כאילו אנו נוסעים בתחתית של פיורד, אבל אין כאן מים, רק מי הנהר, ומעלינו מצוקים בגובה של אולי 2 ק"מ. תכלס לא מבינה איך המקום הזה הוא לא שמורה לאומית (יש כאן שילוב של יוסמיטי וזאיון על סטרואידים). אז במקום פארק לאומי יש על קטע מהדרך שמורת פרובינציה ששמה טוויטסמיור (Tweedsmuir Provincial Park). מבחינתנו הדבר הכי מושך בשמורה זו הוא העובדה שבתחומה יש סיכוי טוב לראות דובי גריזלי בחודש ספטמבר (נדידת דגי הסלמון במעלה הנחלים כאן מאוחרת יותר בהשוואה לאלסקה). יש במקום אזור צפיה בדובים עם השגחה יתרה, מגודר בגדר חשמלית. הגענו למקום סביב השעה 18, ואחרי שבמשך שעה לא הגיע דוב, ומכיוון שאזור הצפייה נסגר בשעה 19 המשכנו לחניון לילה סמוך שגם ממנו אפשר לראות דובים בנהר. לצערנו מחפשי הדובים שבמקום אמרו לנו שפספסנו בדקה דוב שהגיח ונעלם. מבואסים המשכנו בכביש לכיוון בלה קולה ואז בכניסה צדית לאחד הערוצים ראינו את הגריזלי הגדול ביותר שראינו אי פעם זולל דגים בשלווה ממי הנהר. בחשכה נסענו לעיירה בלה קולה ושם מצאנו התרחבות בכביש צדי מעל מי המפרץ ועצרנו לשנת לילה. טוב נו לא ממש שינה כי עומר העיר אותי בערך כל שעה (עד שהתחרפנתי) בחיפוש אחר זוהר צפון, שלפי התחזית היה אמור להפציע הלילה גם בקו הרוחב הנמוך יחסית בו אנחנו שוהים. אבל על כך בפוסט הבא.
פינה מושלמת לארוחת בוקר לצד הנהר
שרידי שריפות יער בירידה לבלה קולה
העמק של בלה קולה
אחרי הרבה חיפושים – דוב גריזלי ענק (ולמען האמת די מפחיד)
אז בלילה, בניגוד לתחזית, לא נצפתה אורורה, אבל כן התעוררנו עצבניים זה על זה – אני על עומר שלא נתן לי לישון בלילה בחיפוש אחריה ועומר עלי על כך שהתפרצתי עליו. עקב כך שמתי וטו על נסיעה הלוך חזור 45 דקות לכל כיוון מוקדם בבוקר לנקודת התצפית על הדובים (הסיבה שלא ישנו בחניון הסמוך לנקודת התצפית מלכתחילה הייתה כדי להגיע למקום פתוח יותר בגלל הסיכוי לראות זוהר צפון) – למורת רוחו של עומר (גם ככה יש לנו יותר מדי נסיעות). בקיצור, לא התחלה מושלמת ליום טיול. כך יצא שהתחלנו את הבוקר קצת מאוחר מהרגיל ונסענו לכיוון מעגן הסירות הציורי של בלה קולה. הסתובבנו קצת בין הסירות ונסענו מרחק קצר אל המשך הדרך לאורכה נצפו כלבי ים מרחוק, נחים על גזעי עצים שצפו במים. מזג האוויר היה ערפילי ואם לא היה בהיר ביום הקודם לא היינו כלל יודעים שמעל למפרץ הזה מיתמרים מצוקים אדירים כל כך. אחרי סיור קצר בעיירה (מוזנחת מאוד, מאכלסת בעיקר ילידים, כן יש בעיירה לא מעט עמודי טוטם וציורים אינדיאנים על קירות המבנים וההרגשה מאוד אותנטית) חתכנו צפונה. עצרנו שוב בערוצים הסמוכים לעיירה שם ראינו אתמול דוב, אך נאדה. בעיירה הסמוכה, הגנסבורג (Hagensborg), שיושבה על ידי מהגרים נורווגים, עצרנו לקפה ובייגל בבית קפה נחמד (במלון Bella Coola Eagle Lodge). בניגוד לבלה קולה, כאן הבתים מטופחים ויש כאן מלונות מפנקים, ולמרות שעיירה זו לא שוכנת לקו המים, גם היופי שסביבה (המצוקים, הנהר ויערות הגשם) יוצא דופן ביופיו. אחרי בדיקה של כמה חניונים ואתרים בסביבות העיירה וכן כניסה למדגרת סלמון נחמדה, פנינו מעט במעלה הכביש לדרך הצדית נסטסום (Nusatsum Forest Service Road) שהריינג'ר בתצפית הדובים אתמול המליץ עליה – 30 ק"מ של דרך עפר שעולה להרים. ואכן הנסיעה הייתה נהדרת – נהרות אדירים, דרדרות עצומות, מצוקים ברמה של הרי הדולומיטים, וקרחונים על הפסגות שנראה שהם גוססים בחום הכבד (קרוב ל-30 מעלות). עברנו מיערות הגשם, ליערות דלילים ונמוכים יותר, לטונדרה שמעל קו העצים. לא ראינו בעלי חיים בכלל, אבל הנוף ללא ספק פיצה על כך. בשלב כלשהו הדרך הפכה ללא עבירה. החננו את הרכב והמשכנו ברגל. בהמשך היום כשחזרנו לכביש הראשי (שם יש מפה של הדרך) הבנו שלמרות זאת לא הגענו לסוף (אם כי היינו ממש קרובים) – ומשם יש תצפית עוד יותר יפה על קניון שהוא מעבר לרכס שעליו עלינו. ממש לפני שהסתובבנו והתחלנו לרדת בכביש מצאנו פינה קסומה לרחצה – מקלחת מוווששלמת במי נהר טהורים. כאשר ירדנו מההרים כבר היה 16 או 17. תחנת הדלק של הגנסבורג לא פעלה ולכן נאלצנו שוב לחזור לכיוון בלה קולה ואחר כך לנסוע לבית הקפה של הבוקר שם יש וויפי כי הקליטה הסלולרית באזור לא משהו, והיינו חייבים להבין מה מצב הכביש מבחינת שריפות (עבור הנסיעה של מחר), וכן לשאול את חברת השכרת הרכב מה עושים אם אי אפשר לעבור ולהחזיר את הרכב בזמן, ובעיקר לנסות להבין מתי יש מעבורת שיוצאת מהעיירה (10 שעות שיט לצפון האי ונקובר), והאם בכלל יש סיכוי לתפוס עליה מקום. זה השלב בו הלקוחות שבאים אלי לייעוץ פונים אלי בבהילות כדי שאסייע. תכלס הצטערתי שלי אין ממי לבקש עזרה בעצמי, ולכן בשל חוסר היכולת לגלוש לאתר המעבורות ולדבר איתם (גם הוויפי לא משהו) פניתי לשרון חברתי ושותפתי לעבודה שגרה בוונקובר (שאותה גם אבקר בהמשך הטיול) כדי שתברר עבורי. לאחר שעה של בירורים, וללא יכולת להשיג תשובה על אף אחת מהשאלות (את התשובה משרון קיבלתי רק ביום הבא) החלטנו שמה שיהיה יהיה, עזבנו את הציויליזציה ושמו פעמנו מזרחה בכביש 20 חזרה לנקודת התצפית על הדובים. הגענו למקום אחרי 18 (בשעה 19 נסגר) ושנייה לפני שהגענו מסתבר שעבר במקום דוב – שנצפה מקרוב ולמשך זמן (ולא סתם תצפית של שנייה). היה לי קשה להכיל בשלב הזה את האכזבה של עומר (שטען שאם לא היינו מתעכבים כל כך היינו רואים את הדוב). נסענו לחניון הסמוך (שגם בו אפשר לראות דובים), הפעם אני הכנתי ארוחת ערב והלכנו לישון – קצת מותשים ובמצב רוח לא משהו למרות שהיה יום מקסים (ואני עם לא מעט דאגה בנוגע ליום הבא). ככה זה, יש גם רגעים כאלה בטיול.
המרינה והמזח הנטוש של העיירה בלה קולה
כלבי ים נחים על גזעי העצים
שלט עצור בשפת הילידים
בית מתחת למצוקים בעיירה הנורווגית הגנסבורג
הנהר שליווה אותנו בדרך העפר נסטסום
הנופים לאורך הדרך
כאן עזבנו את הרכב והתחלתנו ללכת ברגל
ממש פרסומת לרכב שלנו
הבוקר קמנו (שוב) מוקדם ובשעה 6:55 כבר היינו בנקודת התצפית על הדובים. הפקח פתח את השער לאזור המגודר בגדר חשמלית בשעה 7:00 ובשנייה שנכנסנו פנימה היא הופיעה – דובה ענקית שהלכה ממש לפנינו לאורך גדת הנהר ולאחר מכן נכנסה למים ושחתה במורד הזרם (מעולם לא ראיתי דוב שוחה ככה) – תצפית בהחלט יוצאת דופן על דוב גריזלי. בשעה 7:05 הדובה נעלמה. עומר כל כך שמח ואני כל כך שמחתי שעומר שמח. כשהגיעו כמה אנשים למתחם כמה דקות אחר כך אז הם קיבלנו מאיתנו את מה שאנחנו זכינו לו כאן כבר פעמיים (וזה היה כל כך כיף להיות בצד שראה את הדוב) – "פספסתם את הדוב ממש בדקה". איזה מזל שלא התמהמנו בהתעוררות וביציאה בבוקר. ככה זה עם תצפית על בעלי חיים – הכל עניין של תזמון, גם מיקום ועונת שנה (ובמקרה של הדובים היכן דגי הסלמון וגובה פני המים בנהרות) וגם עניין של שניות עד שבעל החיים נעלם. המשכנו קצת לתצפת בתקווה שהדובה תחזור (לא קרה) ובשעה 8 התחלנו בנסיעה בדרך העפר העולה ב-Hill שבו נסענו לפני יומיים. מעבר ללחץ מהדרך עצמה (אני ממש ממש לא פחדנית עם כבישים תלולים ומפותלים שלצידם מצוק אדיר בלי גדר הפרדה, אבל הירידה שעשינו שלשופ הייתה באמת קשוחה. העלייה אגב הייתה קלילה) עמדנו בפני אי ידיעה לגבי מצב השריפה, שברור שהחמירה מאוד ביומיים האחרונים. הריינג'ר בדובים אמר לנו שסגירת הכביש זה מוצא אחרון, שכן כביש זה הוא עורק החיים העיקרי של האזור, ושבמקרה הכי גרוע נצטרך לחכות לרכב ליווי. אז התחלנו לעלות בדרך העפר וככל שעלינו כמות העשן גברה. כאשר בטעות פתחנו שנייה חלון חדר לרכב ריח חזק של עשן (מי שיש לו אסטמה לא היה עומד בזה). בשלב כלשהו אי אפשר היה לראות קדימה יותר מכמה מטרים, ואנחנו עולים בדרך עפר מפותלת, לבד, אל מקור האש. כאן עומר (שנהג) אמר שלדעתו עוד מעט צריך להסתובב (המשמעות של להסתובב היא לחכות ימים רבים למעבורת, מעל 1000 דולר של שיט, התמודדות עם חברת הקרוואנים, פלוס שיבוש התוכניות שלנו להמשך הטיול ושיבוש התוכניות של האנשים אותם אנחנו אמורים לפגוש בהמשך ואיתם אנחנו מתעדים לטייל), ואז באותו רגע שבו כבר כמעט הסתובבנו עברה מולינו שיירה של כמה מכוניות. נרגענו, ידענו שהכביש פתוח. בעיירה אנהים לייק נתקלנו בכוחות כיבוי (בעיקר טנדרים ומשאיות ענק עם מים, לא מכוניות כיבוי אש רגילות) וב-treatment vehicles עבור מימי שקשה לו לנשום. מכאן, ככל שהתקדמנו העשן אט אט פחת. עצרנו לקפה וארוחת בוקר בחניון לילה נחמד והמשכנו בנסיעה. חשבנו לתומינו שהרע מאחורינו, ואז העשן שוב גבר ואז גם ראינו ממש אש וממש קרוב לכביש, לא יאומן שלא סוגרים כאן את הכבישים על כזה דבר. ככה זה כנראה – במקום בו יש טילים כבר לא מתרגשים מטילים ובמקום בו יש שריפות ענק כבר לא כל כך מתרגשים משריפות (ומבחינת הטיול שלנו דווקא היינו די ברי מזל שכן זה אזור השריפות היחיד בו נתקלנו במהלך הטיול). זהו. יצאנו ממוקד השריפות וחזרנו לעיירה וויליאמס לייק. אחרי ארוחת צהריים קצרה נכנסו עם הרכב לתחנת ניקוי עצמי ועומר קירצף אותו מבפנים ומבחוץ. לאחר מכן התחלנו להדרים בכביש 1 לאורך נהר התומסון ( Thompson River) ובהמשך לאורך קניון הצחיח של נהר הפרייזר. מכיוון שכביש 5 המקביל לנו סגור (בשל שריפה אחרת) התנועה מולינו, צפונה, הייתה כבדה. תכננו ללון במלון אבל לפני כן בדקנו חניון בשמורת מדינה מעל קניון הנהר שמצאה חן בעיננו והחלטנו ליהנות מעוד ערב בחיק הטבע, לפני שחוזרים לציוויליזציה.
דובת הגריזלי האחרונה לטיול
כך נראתה השמש בגלל השריפות
שריפה, ארוחת צהריים בפינת פיקניק יפה, שוב שריפה ובסוף שטיפת הרכב
תודה שעקבתם כל הדרך מאלסקה לוושינגטון, ושנתתם לי את הסיבה להמשיך לתעד ולכתוב. מקווה שניפגש בקרוב שוב בטיולים הבאים שלי ושלכם.
מוזמנים לעקוב אחרי הטיולים שלי גם באינסטגרם
