את הטיול הזה כמעט ולא הספקנו לתכנן. בין מלחמה, מילואים, עניינים רפואיים וטיול לאפריקה שבוטל, נפלה החלטה ספונטנית לצאת לכמה ימי טיול באזור אמאלפי שבדרום איטליה. וכך יצא שטיול שהגענו אליו בלי ציפיות ובלי התרגשות גדולה הפך באופן מפתיע לאחד המוצלחים והטעימים שחווינו בתקופה האחרונה כמשפחה מורחבת (הורים, שלושה ילדים בוגרים ובת הזוג של אחד הבנים). אז החלטתי שאני חייבת לשתף (: מוזמנים לקחת את הלו״ז, הטיפים, ולעשות קופי-פייסט לטיול שלכם.

יום 1 לטיול
אחרי טיסת אחר הצהריים לרומא והשכרת רכב בחברת יורוקפקאר (דרך אופרן כמובן. שכרנו שני רכבים כי היינו 6. אפשר היה להזמין ואן אבל זה יצא הרבה יותר יקר וכן היה מקשה בנסיעה בסמטאות הצרות. מצד שני אם היינו שוכרים רכב אחד היינו חוסכים לפחות 200 יורו על חניה, אם לא יותר, ועוד על דלק), נסענו למלון Hotel Isola Sacra Rome Airport הממוקם כמה דקות נסיעה משדה התעופה. הסיבה שבה בחרתי במלון הזה ולא בדירה או במלון אחר היא העובדה שיש בו אפשרות לעשות צ'ק אין 24/7 (בהרבה מלונות ודירות באיטליה צ'ק אין אפשרי רק עד סביב השעה 20). בדרך כלל אני מזמינה לינות דרך בוקינג, אבל במקרה הזה יצא שהזמנתי באתר המלון (היה קצת יותר זול), וטוב שכך, שכן בזכות כך, התברר לי בצ'ק אין, היינו זכאים לחניה בחינם. לקחנו שני חדרים – המלון קצת מיושן, אבל לגמרי מספק, והמחיר: בערך 300 יורו לשני החדרים. אחרי פיצה ראשונה בטיול – בבר קטן ליד המלון, קרסנו לשינה. אחרי יום שהתחיל בבית העלמין ביום הזיכרון, המעבר הזה לשקט של איטליה הרגיש כמעט לא מציאותי.

יום 2 לטיול
אחרי ארוחת בוקר נחמדה במלון יצאנו לדרך. היעד – האתר ההיסטורי פומפי השוכן למרגלות הר הגעש ווזוב. אחרי נסיעה של כשעתיים (במקטע הראשון, באזור רומא, היה מעט פקוק), עברנו מהאזורים המיושבים שסביב לעיר הגדולה, לאזורים יפים יותר, עם מטעי זיתים ועצים עם פריחה אביבית נהדרת. מעט אחר כך הפציע בנוף נופו של הר הגעש וזוב המתנשא לגובה של 1,280 מ' מעל פני הים ואשר סביבו נסוב יום הטיול הזה. עוד קצת נסיעה והגענו לעיירה פומפיי. הרחוב הראשי של העיירה עשה רושם תיירותי להחריד. בכל מגרש חניה לאורך הדרך ניסו כמעט בכוח לכוון אותנו להיכנס. לא נכנענו ללחץ והמשכנו הלאה ממש עד לכניסה של הפארק הארכיאולוגי, ובקרבתו מצאנו חניית מדחנים (עלה בערך 10 יורו לרכב ל-4 או 5 שעות). את הכרטיסים לפארק רכשנו עוד בארץ (לשעה נקובה). בשעה 13 נכנסו לפארק.

פומפיי הוקמה במאה השביעית לפנה״ס ובהמשך הפכה לעיר רומית משגשגת ומרכז מסחר חשוב, אך בשנת 79 לספירה הזמן נעצר בה מלכת כאשר הר הגעש וזוב התפרץ בפתאומיות וכיסה את העיר במטרים רבים של אפר וולקני. פומפיי נקברה ונשמרה כמעט בשלמותה מתחת לאפר במשך מאות שנים. היא התגלתה במקרה, בשנת 1748, וכיום היא אתר ארכאולוגי חשוב שמציג עיירה שהזמן קפא בה מלכת. בפומפי אפשר לראות רחובות עתיקים מרוצפי אבן עם מדרכות, מבנים ציבוריים גדולים כמו פורום, בתי מרחץ ואמפיתיאטרון וכן (התצוגה הכי מפורסמת ככל הנראה באתר ההיסטורי הזה) יציקות גבס של תושבים שנספו בהתפרצות, כפי שנמצאו מתחת להריסות. האתר הוא מרשים וגדול, ומעבר לו יש נוף נהדר של ההר. בזכות העבודה שביקרנו במקום באביב הכי מסביב היה ירוק ופורח ומזג האוויר היה נעים (יש במתחם מעט מאוד צל, מאוד מאוד מקומות לשבת ומעט מאוד מקומות למלא מים – להגיע לכאן בקיץ הרבה פחות נעים לדעתי).

סיימנו את הביקור במתחם סביב 16, מילאנו מצברים עם פיצה ואספרסו ושמנו פעמינו דרומה, לדירה שהזמנו ליד הים, בחלק הדרומי של חצי האי עליו שוכנת העיירה סורנטו. הודענו מראש למנהלי הנכס שנגיע סביב 18 ולכן היינו קצת לחוצים בזמן, ובפרט שהדרך הייתה איטית, מפותלת (בסמטאות צרות) ומרהיבה (אין אפילו מילים לתאר). אז חוץ מתצפית אחת על המפרץ של סורנטו (ואייס לימונדה שרכשנו בדוכן שהוקם על הנוף) כמעט ולא עצרנו.

ככל שהתקרבנו ליעד הסקרנות התגברה. היה ברור לי שהעניין הזה של לבחור מקום לינה מוצלח ישפיע מאוד על מידת ההצלחה של הטיול, ולכן, למרות שהכל תוכנן בדקה התשעים, דווקא בזה כן השקעתי זמן. התחלתי את החיפוש בבוקינג (ומקביל באיירביאנבי), המחשבה הראשונה הייתה ללון בסביבות העיירה סורנטו (עיירה גדולה יחסית השוכנת לחופי מפרץ נאפולי). אבל לא מצאתי משהו שמצא חן בעיני – וידעתי בדיוק מה אני מחפשת. חיפשתי מקום שהוא קו ראשון למים, עם ירידה לחוף, באזור שהוא מצד אחד שקט ומצד שני במרחק הליכה ממסעדות, ובעיקר שיהיה בו נוף (ואם אפשר ג'קוזי אז זה בכלל יהיה מושלם). בסופו של דבר נטשתי את אופן החיפוש הרגיל וניסיתי לעבור במפת גוגל לאורך כל קו החוף, וככה הגעתי לווילה רוסו שאיכשהו התפספסה לי בחיפוש הסטנדרטי.

אז אחרי שעברנו את המצוקים המצוקים שמעל סורנטו ונסענו בסמטאות הצרות בכפרים הציוריים (סמטאות שכאשר בא מולך רכב את צריך לנסוע רוורס ולהידחף לאיזו פינה כדי לתת לו לעבור) במעלה ההרים, וירדנו שוב אל החופים שבצד השני של חצי האי, מצאנו בקושי (רב) את שער הברזל הנחבא המוביל לדרך הצדית שהובילה לווילה (סמוך לעיירה קטנה ששמה נרנו). האמת שבשלב הזה לא האמנו שזה קורה לנו, איזה שיחוק, איזה יופי, ובדיוק בדיוק בדיוק מה שחיפשנו, וכל זה ב-250 יורו ללילה (פלוס עוד 20 ליום לרכב לחניה. בקיץ כמובן הכל יותר יקר והרבה יותר קשה למצוא מקום פנוי). אחרי אספרסו קצר (מכונת הקפה בווילה הייתה מושלמת), טבילה בגקוזי ומקלחת מהירה ירדנו ברגל לחוף של העיירה ואכלנו ארוחת איטלקית טעימה במסעדה היחידה שעוד לא נסגרה בשעת ערב מאוחרת זו. הפעם לא רק פיצה אלא גם פסטה, דגים ולסיום טירמיסו טעים במיוחד.

למעלה: תמונות מהאתר ההיסטוריה של העיירה פומפי

למעלה: הנוף ממרפסת הווילה פלוס הג'קוזי (המכוסה) של השכנים למטה (גם לנו היה בדיוק כזה), החלון הציורי של מטבח הווילה והחוף של העיירה נרנו

יום 3 לטיול
בבוקר התעוררנו מאוחר יחסית, ירדנו במדרגות התלולות המובילות לחוף הים הפרטי, טבלנו במים (קר אבל כיף ומרענן), חזרנו לגקוזי, שתינו קפה של בוקר, התארגנו ויצאנו לדרך. היעד של יום זה – העיירה אמלפי והכביש המופרסם המוביל אליה. מפה לשם החלטנו לעצור בדרך בעיירה ששמה פוזיטאנו (בדיעבד לדעתנו יותר יפה מאמלפי כנראה). הכביש לאמאלפי ולפוזיטאנו מתפתל מעל לקו המצוק ויש ממנו תצפיות נהדרות (ברמה לא פחותה מכביש 1 המפורסם של קליפורניה, אולי אפילו יותר). הדרך הצדית המובילה למרכז העיירה פוזיטנו היא צרה מאוד, 2-3 מטר רוחב, עם פיתולים, אופנועים והולכי רגל (ולצד הדרך מסעדות וחנויות מזכרות) – בלגן איטלקי במיטבו. לקחנו סיכון ולא נכנסנו לכל מגרשי החניה שניסו לשדל אותנו להיכנס אליו, בהנחה שיהיו עוד – קרוב יותר לקו המים (שיחייבו פחות עלייה ברגל בדרך חזרה), וכך היה (היה לזה כמובן מחיר – מגרשי חניה הממוקמים למטה הם הרבה יותר יקרים בדרך כלל, ובמקרה הזה שדדו אותנו ממש – 50 יורו לרכב. אגב בכל מגרשי החניה מהסוג הזה יש להשאיר את המפתחות ברכב).

כבר בדרך לפוזיטאנו החלטנו שלמרות שהנסיעה על קו המצוק יפהפייה, עוד שעה לכל כיוון ברכב, מפוזיטאנו לאמאלפי, ושוב כניסה לעיירה, חניה, פקקים – כל זה פחות מתאים לנו, ויהיה הרבה יותר מוצלח להגיע לאמלפי דרך הים – בשיט במעבורת. אז אחרי כמה קרואסונים ומאפים, ושוב קפה (אין על הקפה האיטלקי), ירדנו בסמטאות הציוריות של פוזיטאנו למזח המעבורות, רכשנו כרטיסים (בערך 10 יורו לאדם לכל כיוון, בתקופות עומס כדאי לרכוש כרטיסים מראש), ובאיחור איטלקי אופיני של יותר מחצי שעה, הפלגנו לאמאלפי. ההחלטה לשוט ולא לנהוג התבררה כמוצלחת שכן מראה הכפרים המשתפלים מהמצוקים מהכיוון של הים היה יפה במיוחד, והשיט היה מהנה ורגוע.

לאחר חצי שעה של שיט הגענו למזח של העיירה אמאלפי. לאמאלפי אני חולמת להגיע כל כך הרבה שנים והנה אני כאן. המקום אמנם מתוייר להחריד והעיירה די שונה מהאופן בה דמיינתי אותה, אבל באמת שאי אפשר להתאכזב. אני מאמינה שבשיא עונת התיירות העומס עלול להרגיש בלתי נסבל, אבל אנחנו זכינו ליום נעים. לא תכננו כמעט מה נעשה ומה נראה באמלפי ולכן חוץ מביקור בקתדרלת סיינט אנדרו (כניסה עולה 4 יורו לאדם, לדעתי לא חובה להיכנס, מספיק לעלות במדרגות המובילות לכניסה וליהנות מהנוף), הקדשנו את היום לטיול ללא מטרה מיוחדת בסמטאות העיירה (וכמובן עצרנו לאכול פיצה במסעדה נחמדה בין עצי לימון, וגם טעמנו את גלידת הסורבה לימון המפורסמת, המוגשת בתוך לימון, אחד המאכלים המאפיינים את האזור).

סביב השעה 16:30 עלינו על מעבורת חזרה לפוזיטאנו, טיפסנו בסמטאות חזרה לרכב ונסענו חזרה לבית היפה שלנו בנרנו. בדרך עצרנו בסופרמרקט קטן וקנינו מצרכים עבור ארוחת בוקר ליום הבא. את היום הזה סגרנו בארוחת ערב במסעדה עם מלא איטלקים שמחים בחוף של נרנו.

למעלה: הנופים בדרך לעיירה פוזיטאנו, העיירה פוזיטאנו, הכיכר הראשית של אמאלפי (למעלה הקתדרלה) והקתדרלה מבפנים (קתדרלה זו היא אחת העתיקות באירופה, היא נבנתה במאה התשיעית לספירה כאשר אמאלפי הייתה מעצמה ימית חשובה)

יום 4 לטיול
הבוקר הסתלבטנו. מסוג ההסתלבטויות שאנחנו בדרך כלל לא עושים בטיולים, ושאולי כדאי שנתחיל לאמץ. ים, גקוזי, שוב ים, ארוחת בוקר, קפה ושוב קפה, ומשחקי קופסא (אי אפשר בלי קתאן כמובן). בשעה 16 נפרדנו מהילדים שנסעו למשחק כדורגל בנאפולי (בערך שעה וחצי נסיעה לכל כיוון) ואנחנו נכנסנו לרכב בלי תכנון מיוחד ופשוט התחלנו לנסוע. זה לא שיש בחצי האי הזה דרכים ראשיות, אבל כן יש בו דרכים שהן יותר מרכזיות ופחות מרכזיות. אז אם בדרכים המרכזיות שני רכבים יכולים בקושי (עם תמרונים) לעבור זה מול זה, אז בדרכים היותר צדיות בקושי עובר רכב אחד. ומה עושים כאשר מגיע רכב ממול? דבר ראשון מחכים, מקווים שהוא ימצמץ, יסע רוורס, וימצא התרחבות שתאפשר לך בקושי לעבור…. ואם הוא לא נשבר – אז אין ברירה, נוסעים ברוורס, מחפשים התרחבות ונותנים לו לעבור. מה שמדהים הוא שבדרכים הצדיות הללו נוסעים גם אוטובוסים, וזה עוד יותר מסבך את התמרון. אבל איכשהו תמיד מסתדרים מסתבר.

חיפשנו על המפה לאן לנסוע ומפה לשם הגענו לתצפית גבוהה שממנה אפשר לראות את הים בכל הכיוונים. אחרי עוד שעה של נסיעה בין סמטאות הכי צרות וציוריות שאפשר לדמיין, הגענו לקראת ערב למגרש חניה בעיירה סורנטו שבו היינו אמורים לעלות על הסעה לארוחת ערב במסעדה שמצאתי ממש במקרה ונראתה לי מגניבה, ושהתבררה כאחת החוויות של הטיול. המסעדה הזו, ששמה למו (חובה להזמין מקום מראש), היא פנינה שעליה אפשר לומר שבאמת אין דברים כאלה. זה מתחיל בהגעה למסעדה – ברכב צר שעולה להרים בסמטאות צרות בנסיעה מהירה מאוד (מרגיש כמעט כמו מתקן בדיסני), ממשיך במטע הלימונים והבית הצהוב היפה, וממשיך בארוחה טעימה להחריד (כל הארוחה, כולל יין, שתי מנות ראשונות, שתי מנות עיקריות, מנה אחרונה, לימונצ'לו וקפה עלתה לנו 120 יורו). המקום מנוהל על ידי 3 אחיות צעירות. האח שלהן הוא הטבח. הם גם מייצרים ממטע הלימונים שבמקום את חומרי הגלם שמהם מייצרים את הלימונצ'לו המפורסם של חבל ארץ זה.

למעלה: ארוחת בוקר בווילה ובתמונות מתחת – הירידה לחוף הפרטי (הדירה שלנו היא העליונה)

למעלה: תצפית על האי קפרי לאורך אחד הכבישים בהם נסענו בדרום חצי האי סורנטו ולמטה כל התמונות הן ממסעדת למו, כולל מטע הלימונים (המנה העגולה הייתה ללא ספק המנה האחרונה הכי טעימה שאכלתי בחיי)

למעלה: הנאה צרופה של הילדים במשחק הכדורגל בנאפולי, ואי אפשר בלי תמונה אחת של פיצה – ארוחת הערב של הילדים במסעדה מקומית סמוך לאצטדיון הכדורגל של נאפולי

יום 5 לטיול
בבוקר מוקדם נסענו שוב לסורנטו (40 דקות נסיעה בכבישים המפותלים). הזמנו מראש חניה קרוב למזח המעבורת (40 יורו לרכב, ההגעה למגרש החניה הזו בירידה מפותלת על הקיר של המצוק שמעל לים היא סיפור בפני עצמו) והזמנו מראש גם כרטיסים למעברות מסורנטו לנאפולי (20 יורו לאדם לכל כיוון), שכמובן הפליגה באיחור. כולם הבהילו אותנו שנאפולי היא עיר שלא פשוט להיכנס אליה ולא פשוט למצוא בה חניה, ולכן החלטנו שמעבורת תהיה הדרך הכי קלה ונעימה להיכנס לעיר. ואכן השיט היה מוצלח (עם נוף יפה של הר הגעש וזוב), וממזח המעבורות יכולנו פשוט לטייל ברגל בעיר בלי תחבורה ציבורית (למעט עלייה ברכבל לטירת סנט אלמו שמעל לעיר) ובלי התעסקות בלוגיסטיקה. אז חוץ מהטירה, בעיקר הסתובבנו ברובע הספרדי, בשוק, וברובע העתיק של העיר (שיש בו גם כמה כנסיות יפות). בין לבין עצרנו לאספרסו ולארוחת צהריים במסעדה מקומית, שהגענו אליה די במקרה והייתה ממש נחמדה וגם מאוד זולה (למשל 8 יורו לרוב סוגי הפסטות). אני לא מפרטת כאן הרבה כי ביום הזה בעיקר נחתי מתכנונים והילדים הם אלה שאירגנו לאן הולכים. בערב עצרנו שוב בסופר, קנינו קצת מתנות להביא לארץ (גבינות ולימונצ'לו) וכן מצרים לארוחת ערב וארוחת בוקר ליום הבא.

למעלה: המצוק מעל לים בעיירה סורנטו (מעגן הסירות של העיירה שוכן במפרץ שמתחת למצוק) ומזח המעבורת לנאפולי

למעלה: נאפולי, שילוב של לכלוך, בלגן, צפיפות ואפילו קצת הזנחה, עם המון חן ויופי. שעטנז מרתק בין עיר אירופאית קלאסית לסמטאות של ערים במדינות נחשלות. בתמונה התחתונה האמצעית: שלושת הבנים שלי (מהגב) ♥

יום 6 לטיול
הבוקר התחיל בארוחת בוקר על הנוף, המשיך בקר/חם – ים/גקוזי, עוד משחק קתאן (רק הילדים) וטיפה אריזות וסידור החדרים כדי להחזירם במצב סביר. ביקשנו צ'ק אאוט מאוחר אבל איפשרו לנו להישאר רק עד 12. אז נסענו לחוף הסמוך (זה של המסעדות מהימים הקודמים), שכרנו 4 כסאות ים ושמשיות (יקר… 15 יורו לכסא, אבל היינו חייבים צל) ובילינו כמה שעות של מנוחה ורחצה, התפעמות מהנוף של החוף היפה הזה. תכלס הדבר הכי מעניין היה להסתכל על האיטלקים, אלה שמגיעים גם לחוף לבושים טיפ טופ, ועולים באלגנטיות על סירות קטנות שלוקחות אותן מהיאכטות שעוגנות במפרץ אל המזחים הפרטיים של המסעדות שלקו המים. למרות שהחוף היה עמוס מאוד (יום ראשון וגם חג לאומי באיטליה), העומס לא הפריע (אולי כי הכל נקי ואין מוזיקה ואולי כי הכל שונה ומעניין). בשעות הצהריים המאוחרות הצלחנו לתפוס שולחן עם נוף לים במסעדה שנחשבת להכי טובה לאורך החוף הזה (שבערבים הקודמים הייתה סגורה). ארוחת הסיום של הטיול הייתה גם ההכי טובה לאורכו (למעט מסעדת למו שאליה הלכנו בלי הילדים) – נראה לי שהזמנו כמעט את כל המנות בתפריט (בסוף טיול אפשר קצת לשחרר. למרות שממש התפרענו – הנזק הסתכם ב-200 יורו, 700 ש"ח לשישה אנשים – עם יין ומלא מנות ראשונות ואחרונות, נוסף על המנה העיקרית). יצאנו לדרך חזרה לרומא רק סביב השעה 17:00. ואממה… יום ראשון אחר הצהריים, סופ"ש של חג לאומי באיטליה, ופקוק. פקוק מאוד. אחרי בערך שעה לעבור מנהרה באורך כמה ק"מ הוויז לקח אותנו למעלה להרים, בין סמטאות עוד יותר צרות ועוד יותר ציוריות מאלה שנסענו בהן בימים הקודמים. בזכות העיקוף הזה הספקנו אפילו לראות חצי שקיעה מגבעה גבוה מעל לים (עד עכשיו היינו כל ערב בצד של חצי האי ממנו אי אפשר היה לראות שקיעה). הגענו למלון ליד שדה התעופה אחרי חצות. מזל שהקבלה פתוחה 24/7.

למעלה: ג'קוזי אחרון מול הנוף לפני שעוזבים

למעלה: זה הנוף מהווילה שממנו נפרדנו בבוקר, בצד שמאל של התמונה אפשר לראות קצת בתים, אלה הבתים הצמודים לחוף של נרנו בו בילינו את המשך היום

למעלה: החוף הסמוך לעיירה נרנו שבו הסתלבטנו כל היום, השולחן במסעדה וחלק ממנות הגורמה

יום 7 לטיול
סוף הטיול, השכמה מוקדמת, נסיעה לשדה התעופה וטיסה הביתה (קצת בלגן עם חברת יורופקאר שהחליטו שגרמנו נזק לצלחת של הצמיג בשני הרכבים. לרכב אחד הייתה לנו תמונה ממועד ההשכרה, אז הם היו חייבים לסגת – הקפידו לצלם את הרכב במעמד ההשכרה!, בשני לא. ממש עוקץ כי מדובר על צבע שדהה, לא שריטה ולא נזק שאנחנו גרמנו לו, מזל שיש לנו ביטוח גם על הצמיגים). שבוע בלבד של טיול, שהרגיש כמו אוורור של נצח. ממליצה מאוד.

צילמו: יעל פלטי, יובל דגני, נטע דגני
תודה רבה ליונית אבני המקסימה, על טיפים לפני הטיול