הכתבה בהכנה
את הטיול הזה כמעט ולא הספקנו לתכנן. בין מלחמה, מילואים, עניינים רפואיים וטיול לאפריקה שבוטל, נפלה החלטה ספונטנית לצאת לכמה ימי טיול בדרום איטליה. וכך יצא שטיול שהגענו אליו בלי ציפיות ובלי התרגשות גדולה הפך באופן לא מפתיע לאחד המוצלחים והטעימים שחווינו בתקופה האחרונה כמשפחה מורחבת (הורים, שלושה ילדים בוגרים ובת הזוג של אחד הבנים). אז כמובן שהחלטתי שאני חייבת לשתף. מוזמנים לקחת את הלו״ז, הטיפים, ולעשות פשוט קופי-פייסט לטיול שלכם.
יום 1 לטיול
אז אחרי טיסת אחר הצהריים לרומא והשכרת רכב בחברת יורוקפקאר (דרך אופרן כמובן. שכרנו שני רכבים כי היינו 6. אפשר היה להזמין ואן אבל זה יצא הרבה יותר יקר וכן היה מקשה בנסיעה בסמטאות הצרות. מצד שני אם היינו שוכרים רכב אחד היינו חוסכים ודאי לפחות 200 יורו על חניה, אם לא יותר, ועוד על דלק), נסענו למלון Hotel Isola Sacra Rome Airport הממוקם כמה דקות נסיעה משדה התעופה. הסיבה שבה בחרתי במלון הזה ולא בדירה או במלון אחר היא העובדה שיש בו אפשרות לעשות צ'ק אין 24/7 (בהרבה מלונות ודירות באיטליה צ'ק אין אפשרי רק עד סביב השעה 20). בדרך כלל אני מזמינה לינות דרך בוקינג, אבל במקרה הזה יצא שהזמנתי באתר המלון (היה קצת יותר זול), וטוב שכך, שכן בזכות כך, התברר לי בצ'ק אין, היינו זכאים לחניה בחינם. לקחנו שני חדרים – המלון קצת מיושן, אבל לגמרי מספק, והמחיר: בערך 300 יורו לשני החדרים. אחרי פיצה ראשונה בטיול – בבר קטן ליד המלון, קרסנו לשינה. אחרי יום שהתחיל בבית העלמין ביום הזיכרון – המעבר הזה לשקט של איטליה הרגיש כמעט לא מציאותי.
יום 2 לטיול
אחרי ארוחת בוקר נחמדה במלון יצאנו לדרך. היעד – האתר ההיסטורי פומפי השוכן מתחת להר הגעש ווזוב. אחרי נסיעה של כשעתיים (במקטע הראשון, באזור רומא, היה מעט פקוק), עברנו מהאזורים המיושבים שסביב לעיר הגדולה, לאזורים יפים יותר, עם מטעי זיתים ועצים עם פריחה אביבית נהדרת. מעט אחר כך הפציע בנוף נופו של הר הגעש וזוב המתנשא לגובה של 1,280 מ' מעל פני הים ואשר סביבו נסוב יום הטיול הזה. עוד קצת נסיעה והגענו לעיירה פומפיי. הרחוב הראשי של העיירה עשה רושם תיירותי להחריד. בכל מגרש חניה לאורך הדרך ניסו כמעט בכוח לכוון אותנו להיכנס. לא נכנענו ללחץ והמשכנו הלאה ממש עד לכניסה של הפארק הארכיאולוגי של העיירה, ובקרבתו מצאנו חניית מדחנים (עלה בערך 10 יורו לרכב ל-4 או 5 שעות). את הכרטיסים לפארק רכשנו עוד בארץ (לשעה נקובה). בשעה 13 נכנסו לפארק.
פומפיי הוקמה במאה ה־7 לפנה״ס ובהמשך הפכה לעיר רומית משגשגת ומרכז מסחר חשוב, אך בשנת 79 לספירה הזמן נעצר בה מלכת כאשר הר הגעש וזוב והתפרץ בפתאומיות וכיסה את העיר במטרים רבים של אפר וולקני. פומפיי נקברה ונשמרה כמעט בשלמותה מתחת לאפר במשך מאות שנים. היא התגלתה במקרה, בשנת 1748, וכיום היא אתר ארכאולוגי חשוב שמציג עיירה שהזמן קפא בה מלכת. בפומפי אפשר לראות רחובות עתיקים מרוצפי אבן עם מדרכות, חריצים לעגלות ומעברי חצייה מוגבהים (חלק משוחזר וחלק מקורי), מבנים ציבוריים גדולים כמו פורום, בתי מרחץ ואמפיתיאטרון וכן – התצוגה הכי מפורסמת ככל הנראה באתר ההיסטורי הזה – יציקות גבס של תושבים שנספו בהתפרצות, כפי שנמצאו מתחת להריסות. האתר הוא מרשים וגדול, ומעבר לו יש נוף נהדר של ההר. בזכות העבודה שביקרנו במקום באביב הכי מסביב היה ירוק ופורח ומזג האוויר היה נעים (יש במתחם מעט מאוד צל, מאוד מאוד מקומות לשבת ומעט מאוד מקומות למלא מים – להגיע לכאן בקיץ הרבה פחות נעים לדעתי).
סיימנו את הביקור במתחם סביב 16, ושוב עצרנו לפיצה קטנה ואספרסו ושמנו פעמינו דרומה, לדירה שהזמנו ליד הים, בחלק הדרומי של חצי האי עליו שוכנת העיירה סורנטו. מכיוון שמנהלי הנכס היו לחוצים שנגיע עד השעה 18 היינו קצת לחוצים בזמן, ובפרט שהדרך הייתה איטית, מפותלת (בסמטאות צרות) ומרהיבה (אין אפילו מילים לתאר). אז חוץ מתצפית אחת על המפרץ של סורנטו (ואייס לימונדה שרכשנו בדוכן שהוקם על הנוף) כמעט ולא עצרנו.
ככל שהתקרבנו ליעד הסקרנות התגברה. היה ברור לי שהעניין הזה של לבחור מקום לינה מוצלח ישפיע מאוד על מידת ההצלחה של הטיול, ולכן, למרות שהכל תוכנן בדקה התשעים, דווקא בזה כן השקעתי זמן. התחלתי את החיפוש בבוקינג (ומקביל באיירביאנבי), המחשבה הראשונה הייתה ללון בסביבות העיירה סורנטו (עיירה גדולה יחסית השוכנת לחופי מפרץ נאפולי). אבל לא מצאתי משהו שמצא חן בעיני – וידעתי בדיוק מה אני מחפשת. חיפשתי מקום שהוא קו ראשון למים, עם ירידה לחוף, באזור שהוא מצד אחד שקט ומצד שני במרחק הליכה ממסעדות, ובעיקר שיהיה בו נוף (ואם אפשר ג'קוזי אז זה בכלל יהיה מושלם). בסופו של דבר נטשתי את אופן החיפוש הרגיל וניסיתי לעבור במפת גוגל לאורך כל קו החוף, וככה הגעתי לווילה רוסו שאיכשהו התפספסה לי בחיפוש הסטנדרטי.
אז אחרי שעברנו את המצוקים המצוקים שמעל סורנטו ונסענו בסמטאות הצרות בכפרים הציוריים (סמטאות שכאשר בא מולך רכב את צריך לנסוע רוורס ולהידחף לאיזו פינה כדי לתת לו לעבור) במעלה ההרים, וירדנו שוב אל החופים שבצד השני של חצי האי, מצאנו בקושי את שער הברזל הנחבא המוביל לדרך הצדית שהובילה לווילה (סמוך ליישוב ששמו נרנו). האמת שבשלב הזה לא האמנו שזה קורה לנו, איזה שיחוק, איזה יופי, ובדיוק בדיוק בדיוק מה שחיפשנו, וכל זה ב-300 יורו ללילה (פלוס עוד 20 ליום לרכב לחניה. בקיץ כמובן הכל יותר יקר והרבה יותר קשה למצוא מקום פנוי). אחרי אספרסו קצר (מכונת הקפה בווילה הייתה מושלמת), טבילה בגקוזי ומקלחת מהירה ירדנו ברגל לכפר הדייגים נרנו ואכלנו ארוחת איטלקית טעימה במסעדה היחידה לאורך קו המים שעוד לא נסגרה בשעת ערב מאוחרת זו. הפעם לא רק פיצה אלא גם פסטה, דגים וכמובן מנה אחרונה טירמיסו טעים.
יום 3 לטיול
בבוקר התעוררנו מאוחר יחסית, ירדנו במדרגות התלולות המובילות לחוף הים הפרטי, טבלנו במים (קר אבל נעים), חזרנו לגקוזי, שתינו קפה של בוקר, התארגנו ויצאנו לדרך. היעד של יום זה – העיירה אמלפי והכביש המופרסם המוביל אליה. מפה לשם החלטנו לעצור בדרך בעיירה נוספת שקראנו שהיא מעניינת ויפה ששמה פוזיטאנו (בדיעבד לדעתנו יותר יפה מאמלפי כנראה). הכביש המוביל לאמאלפי ופוזיטאנו מתפתל מעל לקו המצוק ויש ממנו תצפיות נהדרות (ברמה לא פחותה מכביש 1 המפורסם של קליפורניה, אולי אפילו יותר). הדרך הצדית המוביל למרכז העיירה פוזיטנו היא בדרך צרה מאוד, 2-3 מטר רוחב, עם פיתולים, אופנועים והולכי רגל – בלגן איטלקי במיטבו. לקחנו סיכון ולא נכנסנו לכל מגרשי החניה שניסו לשדל אותנו להיכנס אליכם, בהנחה שיהיו עוד – קרוב יותר לקו המים (שיחייבו פחות עלייה ברגל בדרך חזרה), וכך היה (היה לזה כמובן מחיר – מגרשי חניה הממוקמים נוח יותר הם הרבה יותר יקרים בדרך כלל, ובמקרה הזה שדדו אותנו ממש – 50 יורו לרכב. אגב בכל מגרשי החניה מהסוג הזה יש להשאיר את המפתחות ברכב, כך שעדיף להגיע בלי ציוד).
כבר בדרך לפוזיטאנו החלטנו שלמרות שהנסיעה על קו המצוק יפהפייה, עוד שעה לכל כיוון ברכב, מפוזיטאנו לאמאלפי, ושוב כניסה לעיירה, חניה, פקקים – כל זה פחות מתאים לנו, ויהיה הרבה יותר מוצלח להגיע לאמלפי דרך הים – בשיט במעבורת. אז אחרי כמה קרואסונים ומאפים, ושוב קפה (טעים במיוחד), ירדנו בסמטאות הציוריות של פוזיטאנו למזח המעבורות, רכשנו כרטיסים (בערך 20 יורו לאדם לכל כיוון, בתקופות עומס כדאי לרכוש כרטיסים מראש), ובאיחור איטלקי אופיני של יותר מחצי שעה, הפלגנו לאמאלפי. ההחלטה לשוט ולא לנהוג התבררה כמוצלחת במיוחד שכן מראה הכפרים המשתפלים מהמצוקים מהכיוון של הים היה יפה במיוחד, והשיט היה מהנה ורגוע.
לאחר חצי שעה של שיט הגענו למזח של העיירה אמאלפי. לאמאלפי אני חולמת להגיע כל כך הרבה שנים והנה אני כאן. המקום אמנם מתוייר להחריד והעיירה די שונה מהאופן בה דמיינתי אותה, אבל באמת שאי אפשר להתאכזב (למרות שכפי שכתבתי כולנו יצאנו מהיום הזה בהרגשה שדווקא פויזיטנו יפה יותר). אני מאמינה שבשיא עונת התיירות העומס עלול להרגיש בלתי נסבל, אבל אנחנו זכינו יותר נעים. לא תכננו כמעט מה נעשה ומה נראה באמלפי ולכן חוץ מביקור בקתדרלה המפורסמת של העיירה (כניסה עולה 4 יורו לאדם, לדעתי לא חובה להיכנס, מספיק לעלות במדרגות המובילות לכניסה וליהנות מהנוף) הקדשנו את היום לטיול ללא מטרה מיוחדת בסמטאות העיירה (וכמובן עצרנו גם לאכול פיצה, וגם טעמנו את גלידת הסורבה לימון המפורסמת, המוגשת בתוך לימון, אחד המאכלים המאפיינים את העיירה).
סביב השעה 16:30 עלינו על מעבורת חזרה לפוזיטאנו, עלינו בסמטאות התלולים חזרה לרכב ונסענו חזרה לבית היפה שלנו בנרנו. בדרך עצרנו בסופרמרקט קטן וקנינו מצרכים לארוחת ערב, שאותה אכלנו על הנוף ממש עם אור אחרון.
יום 4 לטיול
הבוקר הסתלבטנו. מסוג ההסתלבטויות שאנחנו בדרך כלל לא עושים בטיולים, ושאולי כדאי שנתחיל לאמץ. ים, גקוזי, שוב ים, ארוחת בוקר, קפה ושוב קפה (אם עוד לא הבנתם עד עתה – באמת שאין על הקפה האיטלקי), ומשחקי קופסא (אי אפשר בלי קתאן כמובן). בשעה 16 נפרדנו מהילדים שנסעו למשחק כדורגל בנאפולי (בערך שעה וחצי נסיעה לכל כיוון) ואנחנו נכנסנו לרכב בלי תכנון מיוחד ופשוט התחלנו לנסוע. זה לא שיש בחצי האי הזה דרכים ראשיות, אבל כן יש בו דרכים שהן יותר מרכזיות ופחות מרכזיות. אז אם בדרכים המרכזיות שני רכבים יכולים בקושי (עם תמרונים) לעבור זה מול זה, אזי בדרכים היותר צדיות בקושי עובר רכב אחד. אז מה עושים כאשר מגיע רכב ממול? דבר ראשון מחכים, מקווים שהוא ישבר ראשון, יסע רוורס, וימצא התרחבות שתאפשר לך בקושי לעבור…. ואם הוא לא נשבר – אז אין ברירה, נוסעים ברוורס, מחפשים התרחבות ונותנים לו לעבור. מה שמדהים הוא שבדרכים הצדיות הללו נוסעים גם אוטובוסים, וזה עוד יותר מסבך את התמרון. אבל איכשהו תמיד מסתדרים מסתבר.
אז חיפשנו על המפה לאן לנסוע וכך מצאנו עצמינו בתצפית גבוהה שממנה אפשר לראות את הים בכל הכיוונים. אני לא ממש יודעת אפילו לאן נסענו לאחר מכן כי פשוט נסענו, והכל היה כל כך יפה וציורי. בשעה 19 הגענו למגרש חניה בעיירה סורטנטו שבו היינו אמורים לעלות על הסעה לארוחת ערב במסעדה שמצאתי ממש ממש במקרה ונראתה לי מגניבה, ושהתבררה כאחת החוויות של הטיול.
