קליפורניה אהבתי

בתמונה למעלה: חוף החולות השחורים, ליד העיירה שלטר קוב שב'חוף האבוד', אחד החופים היפים ביותר.

אחרי שבועיים של נסיעה דרומה לאורך החופים של פרובינציית בריטיש קולומביה שבקנדה, והמדינות וושינגטון ואורגון שבארה"ב (בכביש 101 שהוא המקביל בוושינגטון ובאורגון לכביש 1 המפורסם של מדינת קליפורניה) עברנו לקליפורניה. את קליפורניה אני מכירה היטב. גרתי בה ארבע שנים וטיילתי בה המון – כל סופשבוע, כל חג לאומי, וגם לאחר שחזרתי לארץ המשכתי לנסוע אליה בכל הזדמנות שהתאפשרה. התאהבתי בה כבר במפגש הראשון – בטיול שזכור שעוצמתי במיוחד אל שמורת הטבע הלאומית יוסמיטי, ומאז היא מעולם לא אכזבה אותי – לא בנופים, לא במגוון בעלי החיים שניתן לצפות בהם ואפילו לא במזג האוויר… וגם הפעם, בסיומו של טיול ארוך, שרובו התמקד בחופי האוקיינוס השקט של מערב קנדה וצפון מערב ארה"ב, אני יכולה לומר בלב שלם שהכל מקסים, והכל פראי וכל מדינות צפון מערב ארה"ב יפהפיות, אבל מה לעשות – קליפורניה (לדעתי) עולה על כולן. השבוע האחרון של הטיול שלי – מצפון קליפורניה ועד העיר סן פרנסיסקו היה ללא ספק המרשים, המקסים והמרהיב ביותר ולכן בחרתי לקרוא לכתבה האחרונה בסדרת הכתבות המסכמת את הטיול – 'קליפורניה אהבתי'.

ברגע שעוברים את הגבול מאורגון לקליפורניה השמש מתחילה לבצבץ בין העננים – כאילו שהיא יודעת שקו הגבול הדמיוני בין שתי המדינות מסמל את המעבר ל'מדינת השמש הנצחית'. החלק הראשון של הנסיעה לאורך כביש 101 דרומה אל עבר העיירות סמית' ריבר וקרסנט סיטי, השוכנות בפינה הצפון מערבית של מדינת קליפורניה, לא נראה אמנם מבטיח, שכן הכביש מתרחק מהים ונע בין חוות חקלאיות, אולם נסיעה קצרה משם מובילה אל שמורת הטבע הלאומית רדווד (Redwood National Park) – בה צומחים העצים הגבוהים בעולם המיתמרים לגבהים של מעל 100 מ', והמהווה את הסיפתח שלנו לטיול במדינת קליפורניה.

שמורת הטבע הלאומית רדווד מאחדת בתוכה כמה שמורות מדינה (State Parks) והיא מהווה זכר ליערות הנרחבים שבעבר כיסו חלקים נכבדים ממערב היבשת ונפלו קרבן למסוריהם של יערנים. כריתת היערות החלה כבר באמצע המאה ה-19 בעידן של חוסר מודעות סביבתית, וחלק בלתי מבוטל של יערות נכרתו גם באמצע המאה ה-20 ובסופה. כוחם הכלכלי של עצים אלו, שמגיעים לגיל מופלג של אלפי שנה, היה כה גדול, עד שגם המאמצים הכבירים, שעשו ארגוני איכות סביבה, לא הספיקו כדי להצילם (מעץ אחד ניתן לייצר מאות רהיטים ועוד כמה בקתות, מה עוד שהעץ עמיד כנגד אש ומזיקים).

טיול בשמורת הטבע הלאומית רדווד הוא שונה במעט מטיול בשמורות טבע לאומיות אחרות. בגלל העובדה שהיא מורכבת (נוסף על השמורה הלאומית) גם מכמה שמורות מדינה, שמורה זו פרושה על פני שטח נרחב באופן יחסי. כמו כן בכל אחד מאזוריה השונים היצע הדברים שיש לראות ולעשות בדרך כלל מוגבל, ולכן כדאי ללקט את הדברים היפים ביותר שמציעה כל אחת משמורות המדינה וכך לבנות טיול מוצלח. אתרים מומלצים במיוחד לביקור הם (מסודרים מצפון לדרום): יער הרדווד סטאוט (Stout Grove) וכן הדרך הנופית (לא סלולה) הואלנד היל (Howland Hill) בשמורת המדינה ידידיה סמית' (Jedediah Smith State Park); הדרך נופית ניוטון דרורי (Newton Drury Scenic Parkway) שבשמרות המדינה פררי קריק (Prairie Creek Smith State Park), וכן מסלול ההליכה לאורך פררי קריק שבשמורה זו; מסלול ההליכה לידי בירד ג'ונסון (Lady Bird Johnson) בשמורת הטבע הלאומית רדווד (לא בשטחה של שמורת מדינה), וכן מסלול ה'עצים הגבוהים' (Tall Trees) – למי שמחפש מסלול יותר אתגרי (יש להוציא אישור הליכה למסלול במרכזי המבקרים). יש לציין שטיול בשמורת הטבע הלאומית רדווד בעייתית למטיילים בקרוואן שכן חלק גדול מהכבישים אינו עביר לקרוואן וכן בנקודות ההתחלה של חלק ממסלולי ההליכה אין חניה המתאימה לקרוואנים.

עצי הרדווד צומחים לאורך חופיה של צפון ומרכז קליפורניה כאשר עננות המגיעה מן הים (שהיא למעשה התעבות הנוצרת במקום המפגש בין אוויר האוקיינוס הקר ליבשה החמה) היא זו שמספקת להם את מקור הנוזלים להם הם זקוקים. בהמשך הדרך דרומה, ומכיוון שהתאבון לראות עוד ועוד עצי רדווד גדל, פנינו לדרך הנופית 'שדרת הענקים' (Avenue of the Giants) המתפתלת לאורך כביש 101, כמה עשרות מיילים מהגבול הדרומי של שמורת רדווד. דרך נופית זו מאפשרת נסיעה ארוכה יחסית בין עצים ענקיים, שחלקם מרשימים לא פחות מאלה של שמורת הטבע הלאומית. הדרך נעה קרוב מאוד לכביש המהיר 101 וממחישה את העוול שנעשה ליערות אלה, במהלך סלילת כביש זה – כל כך קרוב לעצי הענק. לאורך הדרך הנופית מתפתל נהר האיל (Eel River). כיום הנהר יבש ברובו (נראה כאילו מישהו פתח את פתח הניקוז שלו אך שכח לפתוח את הברז המספק לו מים). ללא ספק הבצורת של קליפורניה נותנת כאן את אותותיה. נזכרתי שיש לי מכאן תמונה, מלפני למעלה מעשר שנים, של ילדי הקטנים מתרחצים בנהר. מצער לראות שבעת ביקורינו מבקום כל מה שנותר מזרימתו האיתנה הן כמה בריכות מים עומדים בין משטחי חלוקי הנחל.

מכאן והלאה דרומה, כביש 101, שעד עתה (במדינת וושינגטון ואורגון) היה צמוד לקו החוף, מתפתל הרחק מקו החוף. החופים של קליפורניה מבותרים במיוחד ומצוקי ענק מתרומיים בהם מעל לחוף. זוהי לא טופוגרפיה שאפשר לסלול לאורכה כבישים מהירים. כדי להגיע מאזור 'שדרת הענקים' (בה סיימנו את יום הטיול הקודם), לחופי האוקיינוס יש לנסוע בדרך צדית הכוללת ירידה ארוכה ותלולה במיוחד, והמובילה לאחר כמה עשרות מיילים אל אחד החופים הפראיים והיפים ביותר בקלפורניה בפרט ואולי במערב ארה"ב בכלל – 'החוף האבוד' (The Lost Coast).

הפעם האחרונה בה ביקרתי ב'חוף האבוד' הייתה כמה חודשים לאחר שבני הצעיר (היום בן 14) נולד, בעת בה התגוררנו בקליפורניה. הביקור במקום הפתיע אותי – לא צפיתי להגיע למקום שהוא מצד אחד כל כך פראי ומבודד ומצד שני, במרחק של יום נסיעה מסן פרנסיסקו. כנראה שאני לא היחידה שהתאהבה במקום (בחיי, מכל המקומות זה היה המקום שהכי ריגש אותי לחזור אליו בטיול הזה), שכן בעיירה הקטנה שלטר קוב (Shelter Cove), השוכנת בקצה הכביש צצו מאז ביקורי הקודם במקום עוד עשרות רבות של בתים קטנים הצופים על מי האוקיינוס מבעד ליערות העבותים. גולת הכותרת של סביבות העיירה שלטר קוב הוא 'חוף החולות השחורים' (Black Sand Beach), חוף איסופי של חלוקי נחל שחורים שמעליו מיתמרים מצוקי ענק. המצוקים ממשיכים גם בתוך מי הים ובגלל הטופוגרפיה התלולה הגלים כאן נשברים קרוב מאוד לקו החוף, מה שמשווה הרגשה של ים סוער במיוחד, והרבה קצף לבן של הגלים שכל כמה שניות שוטפים את החול השחור.

נשארנו בשלטר קוב עד שעות הערב כדי לצפות בשקיעה מהפארק הקטן הצמוד למגדלור הציורי של העיירה. ברקע אפשר היה לראות כמה כלבי ים נחים על האיים הקטנים שממערב לחוף החוף. נסיעת הלילה החשוכה, בכביש המשובש חזרה לכביש 101 לא הייתה אמנם סימפטית במיוחד, אבל עברה בשלום. עוד יום מוצלח של יערות וחופי אוקיינוס בא אל סופו.

למחרת התעוררנו לבוקר הכי קר שלנו בטיול עד עתה – 28 מעלות פרנהייט (מינוס שתי מעלות). השמיים היו בהירים בלי אף ענן והראות הייתה מצויינת. המשכנו בנסיעה דרומה בכביש 101 לאורך נהר האיל עד העיירה לגט (Leggett) בה פנינו מערבה לכביש 1. כביש 1, הנושק לחופי האוקיינוס השקט, הוא אחד מדרכי הנוף המפורסמים של מדינת קליפורניה. הקטע המפורסם והמתוייר ביותר שלו מתפתל בין העיירות מונטריי (Monterey) ומורו ביי (Morro Bay) – בין סן פרנסיסקו ללוס אנג'לס. רבים לא מכירים את הקטע הצפוני של הכביש – זה שמצפון לסן פרנסיסקו, שהוא לא פחות יפה ובהחלט פחות מתוייר.

הנסיעה במורד המצוקים המיתמרים מעל האוקיינוס – מהצומת של כביש 101 וכביש 1 עד קו החוף הייתה צרה, תלולה, מפותלת ומשובשת למדי. מדי פעם חצתה הדרך יערות יפים של עצי רדווד, ומפעם לפעם, לקראת סוף הנסיעה אפשר היה לראות מרחוק את מי הים מבצבצים בין היערות. ואז הכביש הגיע לשפת המצוק האדיר המתרומם מעל קו החוף… ומכל עבר נצפה נוף כל כך יפה שקשה לתאר אותו במילים, נוף מרשים במיוחד של מי טורקיז ואיים בתוך מי הים, שהמשיך ללוות אותנו כל הדרך דרומה עד לעיירה פורט ברג (Fort Bragg). בזכות העבודה שהמצוקים כאן ברובם חשופים מיערות (זוכרים את הסיפור על יערות הרדווד שנכרתו באופן מחריד באמצע המאה ה-19?) הנוף לאורך הדרך לא רק מבצבץ מבעד לעצים אלא ממש נגלה בפנורמה מכל עבר (ואם אנחנו כבר בעניין יערות – באופן מפתיע יש לאורך הדרך, בעיקר בגאיות אליהן יורד הכביש מפעם לפעם, לא מעט חורשות של עצי אקליפטוס ענקיים).

הכביש בקטע הנסיעה עד פורט ברג הוא ממש על שפת המצוק ובלי קיר הפרדה בדרך כלל (לא סמיפטי לבעלי פחדים למיניהם). זהו כביש מועד לפורענות מבחינת מפולות קרקע, ולכן לפני שיוצאים לדרך כדאי לוודא שהוא אכן פתוח ולא נחסם מסיבה זו או אחרת. במהלך הנסיעה, שרובה גבוה מעל למצוק, יש כמה נקודות בהן אפשר לרדת לקו החוף וכמה שמורות טבע נחמדות, המרשימה ביותר מביניהן היא שמורת המדינה מקריצ'ר (MacKerricher State Park) בה יש מסלול הליכה קצר (על דרגשי עץ מוגבהים) המוביל לתצפית יפה במיוחד על חוף עטור סלעים ואיים קטנים. השמורה שוכנת בקצה כף בולט לים, ומלבד כלבי ים שנחים על הסלעים אפשר לראות כאן בוודאות גבוה למדי לא מעט לווייתנים.

אישית יש לי תמיד הצלחה עם צפייה בלווייתנים (: אני כמעט מאמינה בכך שאם ממש ממש מקווים ורוצים לראותם הם יופיעו. ובאופן יותר פרקטי – כבר למדתי במהלך השנים כיצד לזהותם ואני גם כבר יודעת מראש היכן יש לי יותר סיכוי והיכן פחות. כמובן ששמורת מקריצ'ר הייתה מראש מקום עם סיכויי הצלחה גבוהים ואכן הלווייתנים (במקרה זה לווייתנים אפורים) לא איכזבו – זאת למרות שלראות הרחק מהחוף מרשים הרבה פחות מאשר לשוט לידם ולראותם מקרוב.

משמורת מקריצ'ר המשכנו בנסיעה דרומה. הדרך אמנם מעט פחות מרשימה מזו של קטע הנסיעה עד פורט ברג אך עדיין יש לאורכה כמה תצפיות לא רעות בכלל ולא מעט שמורות מדינה לאורך החופים או בשפכי הנחלים שזורמים כאן לים. התחנה הבאה הייתה העיירה הקטנה מנדוסינו (Mendocino), עיירה של גלריות, מסעדות ובתי קפה, מקום שנראה שאיגד אליו את כל התיירים של האזור שעד עתה עשה רושם שכוח אל למדי. מיותר לציין שכמו רוב העיירות באזור, גם מנדוסינו שוכנת לצד חוף ים יפה וסמוך לעיירה מתפרשת שמורת המדינה מנדוסינו שבה יש שביל הליכה נהדר מעל המצוקים של קו החוף.

בהמשך הדרך דרומה עצרנו בעוד כמה שמורות מדינה קטנות בדרך לעיירה הקטנה אלק (Elk). ואם עד עכשיו הנוף גרם לנו כמעט להתעלף מהתרגשות כנראה הדובדבן שבקצפת נשמר לנו לסוף. איזה יופי. פשוט לא יאומן. כל כך הרבה איים בים, כל כך הרבה מפרצים, ונוף שנשקף לכאלה מרחקים… חבל רק שהכביש כל כך צר וחסר נקודות עצירה (ואם עוד לא הבנתם – ממש על המצוק ובלי קיר הפרדה. אפילו בלי שוליים של ממש. זה רק נתיב הנסיעה שלכם והמדרון לים). זה השלב בו חשבתי לעצמי שהנסיעה לאורך כביש 1 בסביבות העיירה אלק (ובעיקר קטע הנסיעה שמצפון לעיירה) היא כנראה השיא מבחינת יופי של כל הנסיעות (כ- 3,500 מייל) שעשינו במהלך טיול זה (או שלא… כפי שהתבדתי לשמחתי למחרת).

הנוף היפה כנראה גרם לנו לשכוח להתסכל על שעון הדלק ברכב. היינו אמנם על רבע מיכל אבל השעה כבר הייתה מאוחרת והיה ברור לנו שלא בטוח שנמצא בשעה זו תחנה פתוחה (אכן גם תחנות הדלק בחלקן נסגרות כאן מוקדם) ולא נוכל לכן להתקדם מעבר ליישוב פוינט ארנה (Point Arena, מדרום לאלק) שבו יש מעט מאוד מקומות לינה (ואנחנו לא הזמנו כמובן מקום מראש). לשמחתנו ולמזלינו מצאנו חדר פנוי בלודג' קטן ונחמד לצד מזח הסירות, שהיה אמנם קצת יקר – אבל עדיף על פני להיתקע.

את הבוקר פצחנו בטיול קצר למגדלור היפה פוינט ארנה ולאחר מכן המשכנו בנסיעה דרומה בכביש 1 לכיוון העיירה גואללה (Gualala). קטע זה של הכביש הוא באיכות הרבה יותר טובה מקטע הכביש הצפוני. כמו כן הכביש הרבה פחות על המצוק, המצוק הרבה פחות תלול והנוף הרבה פחות יפה וגם כן נראה רק לסירוגין. גואללה היא עיירה גדולה יחסית השוכנת על שפך נהר הגואללה. חציית הנהר מסמלת את המעבר מחבל מנדסינו לחבל סונומה. ככל שמדרימים מזג האוויר התחמם ואפשר היה להתחיל להשיל את שכבות הביגוד שלהן התרגלנו בשבועות האחרונים. במקביל – כנראה בזכות העובדה שחם יותר, אפשר היה לראות בשמיים הרבה יותר ציפורים ועופות, ובעיקר עופות מים (שקנאים) ועופות דורסים (נשרים, Turkey Vultures, שאותם ניתן לראות באזור זה בכמות גדולה במיוחד).

האתר הבא שבו עצרנו היה שמורת מדינה סולט פוינט (Salt Point) שבה יש מסלול הליכה נהדר במיוחד על מצוקי החוף (Salt Point Trail) המאפשר צפייה בהמון כלבי ים על האיים הקטנים המזדקים מהמים. תצפית קצרה נוספת בלווייתנים והופ היינו חזרה על כביש 1 בהמשך דרכינו דרומה לעיירה ג'נר (Jenner) השוכנת לשפת נהר הראשן (Russian River).

במקטעים של כביש 1 באזור העיירה ג'נר נסעתי בעבר הלא מאוד רחוק כמה וכמה פעמים (בניגוד למקטעים הצפוניים ביותר של הכביש בהם נסעתי בעבר רק פעם אחת), ואין לי מושג מדוע ואיך זה קרה שיופיים הרב נשמט מזכרוני. אז כפי שכתבתי למעלה זכיתי להתבדות ביום זה בנוגע ליופיו של היום הקודם כיום הנסיעה היפה ביותר במהלך הטיול, שכן ללא ספק, לפחות בחוויה שלנו, הנסיעה אל העיירה ג'נר הייתה שיא השיאים, דובדבן שבקצפת שכאילו רצה להזכיר לנו שוב ושוב שקליפורניה היא היא הדבר האמיתי כאשר מדברים על נופי אוקיינוס שאין להם תקנה.

את שעות אחר הצהריים העברנו בטיולים קצרים בעוד כמה שמורות קטנות בסביבות העיירה ג'נר כמו למשל סונומה סטייט ביץ' (Sonoma Coast State Beach, בה ראינו במהלך מסלול הליכה שונר, Bobcat, שבשלב ראשון חשבנו שהוא אולי אריה הרים, Mountain Lion), גואט רוק ביץ' (Goat Rock State Beach, שממנו אפשר ללכת לשפך נהר הראשן וגם לראות לא מעט כלבי ים. אפשר אפילו לשחות בקרבתם), חוף ריטס (Wrights Beach, עוד חוף נהדר, יפה במיוחד) ודנקנס לנדינג (Duncans Landing, דרך צדית המובילה לתצפית מדהייממה). את הנסיעה לאורך כביש 1 סיימנו במרק צדפות טעים במיוחד בעיירה בודיגה ביי (Bodega Bay) וממנה חזרנו לכביש 101 והמשכנו בנסיעה דרומה אל עבר העיר סן פרנסיסקו…

כעת כל מה שנותר (חוץ מלתכנן טיול לחבל ארץ זה – לשם כך כדאי להיעזר בספר קליפורניה מסלולים) זה להתענג על התמונות של הנופים הנהדרים שאותם אפשר לראות בהמשך הכתבה (:

לפוסט הקודם על הטיול שלי למערב ארה"ב לחצו כאן

למעלה: מזח הדייגים של העיירה קסנט סיטי בשעת בוקר מוקדמת.

למעלה: מסלול לידי בירד ג'ונסון בשמורת הטבע הלאומית רדווד.

למעלה: 'שדרת הענקים', עצי רדווד לצד דרך נופית יפה במיוחד.

למעלה: מבט על עצי הרדווד מלמטה כלפי מעלה. מעל 100 מ' של גזע המוביל כמעט עד לעננים.

למעלה: המגדלור של העיירה שלטר קוב.

למעלה: לאורך קו החוף של מדינת קליפורניה אפשר לראות נשרים רבים.

למעלה: סירת דיג קטנה ולצידה לווייתן מול שמורת המדינה מקריצ'ר.

למעלה: בית הארחה בעיירה מנדוסינו.

למעלה: שלט המזהיר מפני אריות הרים שנופצים למדי בחבל ארץ זה.

למעלה: חוף נבארו (Navarro Beach).

למעלה: בגלל השריפות שאירעו בסתיו במדינת קליפורניה השקיעות לאורך קו החוף היו כנראה אדומות במיוחד.

למעלה: המגדלור של פוינט ארנה.

למעלה: שפך נהר הגואללה.

למעלה: כלבי ים מול החוף בשמורת המדינה סולט פוינט.

למעלה: מטיילים בזולה אל מול הנוף בשמורת המדינה סולט פוינט.

למעלה: כביש 1 בקטע הכביש המוביל לעיירה ג'נר.

למעלה: שפך נהר הראשן, סמוך לעיירה ג'נר.

למעלה: נופי אוקיינוס מדרום לעיירה ג'נר.

למעלה: חניון לילה יפה בחוף ריטס.

למעלה: קצת שלכת של הצמחיה באזור דנקנס לנדינג.