שבע מעלות מתחת לקוטב (חלק א) – הדרך לצ'רצ'יל

בתמונה למעלה: יובל מאושר מהמרחבים, בדרך לתומפסון, מניטובה

הנסיעה לעיירה תומפסון (Thompson) שם עלינו על הרכבת המובילה לצפון הרחוק של מניטובה (Manitoba), הייתה ארוכה במיוחד. פרובינציית מניטובה הקנדית, אותה חצינו לאורכה, היא שטוחה וחד גוונית. שעות רבות של נסיעה בין שדות קנולה, שפרחו בצבע צהוב, התחלפו בנסיעה בין יערות שמבינהם מבצבצים אגמים ביצתיים. מדי פעם עצרו דגלנים את התנועה הדלילה שבכבישים, וזאת על מנת לאפשר עבודות תשתית לאורך הדרכים האינסופיות. שרה, בחורה צעירה שעובדת כדגלנית בכבישי מניטובה סיפרה לנו שלפני כמה דקות ראתה זאב חוצה את הדרך כמה מטרים מהמקום שבו עמדנו. גם לנו למען האמת שיחק המזל, ובהמשך הנסיעה צפונה התגלה לכמה דקות מבעד לעצי היער דוב שחור פרוותי. ככל שהיצפנו השתנה הרכב העצים ביערות – מעצים נשירים לעצים ירוקי עד, שאט אט הפכו נמוכים יותר ויותר. ככלות הכל כבר עברנו את קו הרחוב 55 ואנחנו בדרך לטונדרות של צפון קנדה.

על העיירה תומפסון לא שמענו כלל טרם תכנון הטיול, וודאי שלא הייתה לנו שום סיבה מיוחדת להגיע אליה. תומפסון מאכלסת אמנם רק כ-13,000 תושבים אבל העובדה שהיא משמשת מרכז אספקה, בריאות, בלוי ופנאי לכל היישובים היותר קטנים שפזורים במרחבים האדירים המתמשכים עד לקוטב הצפוני, הופכת אותה לעיירה לא קטנה בקנה מידה מקומי. לאחר נסיעה של כמה מאות קילמוטרים בכביש היחיד המוביל צפונה, שהיה ריק לחלוטין ממכוניות (מכונית אחת בלבד עקפה אותנו במהלך כל הנסיעה), קצת הפתיע אותנו למצוא כאן נקודת יישוב גדולה כל כך, מהסוג שיש בו בית חולים מקומי ואפילו רשתות מזון מהיר.

הסיבה שבגללה הגענו לתומפסון הייתה לתפוס כאן את הרכבת המובילה צפונה – אל העיירה צ'רציל (Churchill) שלשפת מפרץ הדסון (Hudson Bay) הזוכה לכינוי 'בירת דובי הקוטב של העולם'. צ'רצ'יל הייתה יעד ששמענו עליו כבר לפני שנים רבות במהלך טיולינו הרבים במרחבי צפון אמריקה, והיה ברור לנו שאנחנו חייבים להגיע אליה. בתחילת החורף כאשר מי מפרץ הדסון קופאים מגיעים אל סביבותיה של צ'רצ'יל מאות דובי קוטב בדרכם מהטונדרות אל מי הים שקפאו. יחד איתם מתמלאת העיירה ברבבות תיירים שמשלמים הון על טיסה, סיורים ולינה, ובבת היא הופכת למשך כמה שבועות מיישוב קטן וישנוני למקום עמוס והומה (בקנה מידה מקומי כמובן). כבר בתחילת תכנון הטיול הגענו למסקנה שאנחנו ננסה להגיע לצ'רצ'יל בתקופה רגועה יותר, שאולי אמנם נראה בה פחות דובי קוטב אבל נזכה למחירים יותר זולים, וגם נהנה מהעובדה שהאזור יהיה פחות עמוס במטיילים. החלטנו על חודש אוגוסט – בעונה זו הטונדרה מתחילה להאדים בצבעי שלכת, ובמי מפרץ הדסון אפשר לראות לראות מאות ואף אלפי לווייתני בלוגה. ומה לגבי דובים? היה ברור לנו שגם אם לא נראה המון דובי קוטב, דובים יהיו, ובכך אכן לא התבדינו.

ועדיין היינו צריכים לפצח את חידת ההגעה לצפון הרחוק שאין כביש שמוביל אליו ושהטיסות אליו (בכל עונות השנה) יקרות מאוד (הרבה מעל לתקציב שלנו), וכך עלה רעיון הרכבת. קו הרכבת החוצה את המרחבים הביצתיים אפופי היתושים של פרובינציית מניטובה מוביל מהעיר הגדולה וויניפיג (בירת מניטובה) אל העיירה תומפסון, וממנה והלאה חודר אל ארץ פראית שאין לאורכה כבישים, ושנקודות היישוב היחידות בה הם כפרי ילידים נידחים. אורכה של הנסיעה ברכבת מוויניפיג לצ'רצ'יל כ-40 שעות (קצת יותר מדי עבורינו, בהתחשב בכך שאין ברכבת תאי שינה). לפיכך החלטנו לנסוע ברכב לתומפסון ושם לעלות על הרכבת המובילה לצפון הרחוק. אורכה של הנסיעה ברכבת הלילה מתומפסון לצ'רצ'יל כ-16 שעות, והמחיר: פחות מ-100$ לאדם. הרכבת אמנם איטית ומיושנת, אך הקרונות ריקים יחסית, המושבים נפתחים לכמעט מיטות שינה והנסיעה נוחה ורגועה.

מכיוון שתומפסון נחשבת לעיירה עם שיעורי פשע שהם מהגבוהים בקנדה, הקפדנו להחנות את הרכב במקום מרכזי בתחנת הרכבת ולקחת עמנו את דברי הערך. עוד עצירה קצרה במקדולנדס (לאוכלי הבשר) ובסאבווי (לצמחונים שבינינו) – אספקה לארוחת ערב ברכבת, והיינו בדרכינו אל הקוטב הצפוני. טוב בעצם לא ממש אל הקוטב הצפוני כי צ'רצ'יל שוכנת בקו רוחב 58.5 והחוג הארקטי מתחיל רק בקו רוחב 65.5, הפרש של שבע מעלות, אבל בגלל מאפיינים הגאוגרפיים הקשורים לקרבה למפרץ הדסון וכן למשטר הרוחות, בצ'רצ'יל הרבה יותר קר מאשר במקומות בקו רוחב מקביל והדבר משפיע גם על הרכב הצמחיה. העיר ג'ונו (Juneau) בירת אלסקה למשל ממוקמת בקו רוחב דומה אך יש סביבה יערות עבותים, ואילו ב'צרצ'יל ובסביבתה אין כמעט עצים גבוהים והיא מוקפת בטונדרה של צמחיה נמוכה (שלחלקה, בגלל משטר הרוחות, יש עלים רק בצד אחד – זה שאינו פונה לכיוון הרוח).

התיירים היחידים בקרון הרכבת לצ'רצ'יל היו אנחנו – חמישה ישראלים וכן משפחה נוספת מהעיר אדמונטון שבקנדה. כל השאר הנוסעים היו ילידים מקומיים, שהרכבת היא אמצעי התחבורה העיקרי שלהם. היום כבר לא מכנים את הילידים אינדיאנים או אסקימואים (כינויים שנחשבים למילות גנאי), כאן בקנדה יותר מכובד לכנותם 'האומות הראשונות' (First Nations). במהלך הנסיעה עצרה הרכבת כמה פעמים בכפרים ניחדים. בתחנות המאולתרות המתינו באישון ליל כמה גברים עם טנדרים שהעמיסו והורידו ציוד מהרכבת. בחלק מהתחנות נצפו מפגשים מרגשים בין בני משפחה שוודאי לא התראו במשך תקופה ארוכה. העצירות הקצרות בכפרים אפשרו לנו להתבונן מבעד לחלון הרכבת בבתים העלובים ולתהות על כיצד מתקיימים כאן החיים בבידוד מוחלט, בלב הטבע הפראי, בלי חשמל ומים זורמים ועם מעט מאד אספקה.

בבוקר כאשר התעוררנו כבר היינו בטונדרה. לא עוד היערות הביצתיים של מנטיובה אלא מישורים מאדימים בשלכת של צמחיה נמוכה ונוף שנשקף עד לאופק. כאן כבר אפשר עם מעט מזל לראות מבעד לחלון הרכבת את הקריבו (אייל הצפון), את שועלי הקוטב וכמובן את הדובים שבגללם למעשה החלטנו לעשות את המסע הארוך הזה. בתזמון מושלם, ממש אחרי הקפה של הבוקר, הגיעה הרכבת לרציף של העיירה צ'רצ'יל.

הרכבת עוצרת בהרבה תחנות לאורך הדרך – בכפרים קטנים של ילדים שקו זה הוא הקשר הכמעט יחיד שלהם לאספקה מעולם החיצון

כאשר הלכנו לישון היה בחוץ עוד נוף של יערות

ואז התעוררנו בטונדרה

הגענו לארץ הדובים של צ'רצ'יל, מניטובה

צפון מניטובה, על חופי מפרץ הדסון. חלום שהתגשם

העיירה צ'רצ'יל, קצת מוזנחת, אבל עדיין בעלת קסם מיוחד