שבת בבוקר, יום אחרון של החורף כנראה. כבר הייתי בדרכי החוצה לעשב קצת את הגינה שלנו שהפכה לג'ונג'ל מטורף (זה מה שקורה שנותנים לטיינאיג'ר את תפקיד הגנן) אבל בדרך פתאום צצה לה מוזת הכתיבה, ועלו לי מחשבות – על ילדים וטיולים (או על ארה"ב עם ילדים) – שהרגשתי שאני חייבת להעלותם כאן על הכתב….
הכל התחיל אתמול במסיבת השקה מרשימה (מרשימה זו לא מילה) לספרה השביעי (על סלובקיה ודרום פולין) של חברתי שלומית יפת-ביאליק, מחברת מדריכי הטיולים "המשפחה המטיילת". וואו איזה אירוע. מה לא היה שם – אפילו שגריר סלובקיה הוזמן, הגיע ונאם.. אם היה נופל שם טיל באותו רגע סביר להניח שהישראלים כולם היו מפסיקים לטייל בעולם (פשוט כי לא היה להם מאין לשאוב מידע) – יש לי הרגשה ש-90% מאוכלוסיית הבלוגרים הישראלים המתמחים בתחומי תיירות לחו"ל הגיעו לבית של שלומית כדי לכבד את המאורע.
אבל אני…. אני גרועה במינגלינג – בתור אחת שלא מוותרת לעצמה בשום דבר בתחום כתיבת הספרים (עד הפרטים הכי קטנים והלא חשובים בכל ספר – כפי שתעיד נאוה מוסקו המקסימה – הגרפיקאית שמלווה אותי כבר למעלה מעשור – שלפעמים גם הייתה שמחה ודאי לחנוק אותי) – מפתיע אותי כל פעם מחדש עד כמה דווקא בעניינים הללו של יחסי ציבור, אני מלכת הוויתורים והתירוצים. אז אחרי הנאומים, ואחרי מופע סטנד אפ נחמד, קצר וקולע של הקומיקאית מירב הרמל – שחלק ממנו התמקד (איך לא?) בסיוט שיכול להיות טיול עם הילדים לחו"ל – נתתי לשלומית חיבוק חם וחתכתי הביתה.
אחרי כל פגישה שלי עם שלומית (אנחנו נפגשות כדי להחליף רעיונות, וגם סתם כדי לפטפט פעם בכמה חודשים) המוח מפוצץ ברעיונות. כאשר אתה עובד לבד בבית עם עצמך 90% מהזמן, ואז פוגש מישהי כמוך – זה מפרה בצורה בלתי רגילה. ככה גם הרגשתי אחרי האירוע הזה כאשר שתי מחשבות עיקריות עלו לי בראש – 1. למה לעזעזל אני כזו גרועה במינגלינג? 2. למה תמיד כולם מקטרים/צוחקים על כך שזה סיוט לטייל עם הילדים לחו"ל (וזה נושא ששאלו אותי לגביו כמעט בכל ראיון שעשיתי ברדיו או בטלוויזיה על מדריכי הטיולים שלי – שהם כמובן מיועדים בראש ובראשונה למשפחות)?
נסיעות הבכורה של הילדים שלי לחו"ל התחילו בגיע צעיר מאוד. עם רותם הבן הבכור שלי טסתי לבד ליפן כשהוא היה בן ארבעה חודשים. בן זוגי נשלח לעבוד בטוקיו לתקופה ואני הצטרפתי אליו לחודשיים. חרשתי את העיר כאשר הוא עלי במנשא בטן, והוא מצידו, למרות גילו הצעיר טרף במבטיו הסקרניים את המראות הצבעוניים. כאשר הוא היה בן שנה נסענו שוב לחודשיים – הפעם לארה"ב לטקסס, לווירג'יניה ולסיאטל. כאשר הבן השני שלי, עומר, נולד, ביליתי את חופשת הלידה בארה"ב – בבויזי שבמדינת איידהו, שגם אליה נשלח בן זוגי מטעם עבודתו. בשעות בהן הוא עבד נסעתי לטייל עם הילדים לכל פינה אפשרית בהרי הסוותות' המהממים הסמוכים לבויזי (שכשלעצמה היא עיר די משמימה, אבל הטבע הסובב אותה מרהיב באופן יוצא דופן). יובלי, הבן הקטן שלי, כבר נולד בקליפורניה. הטיול הראשון שלו היה לאזור לייק טאהו בגיל שלושה שבועות (כולל מסלולים רגליים לא קצרים במנשא הבטן באזור האגמים היפים פאולן ליף), לאחריו טיול לשמורת הרדווד שבצפון קליפורניה בגיל חודשיים, בהמשך טיול לשמורת ג'ושואה טרי שבדרום קליפורניה בגיל חודשיים וחצי, ומיד אחר כך טיסה לטיול ארוך באיי הוואי בגיל ארבעה חודשים.
אני ורותם בתמונה עתיקה… בחופי האוקיינוס השקט ביפן
אני אשקר לעצמי (וגם לכם) אם אומר שנסיעה ברכב עם תינוק שבוכה ללא הרף היא כיף גדול. גם קימה באמצע הלילה במהלך טיול להנקה ולהחלפת חיתול היא לא בדיוק החופשה המושלמת. אבל למרות זאת, יש משהו בטיול המשפחתי לחו"ל שמאז ומעולם היה האהבה הכי גדולה שלי. וזו לא רק אהבה – זו נתינה של משהו שהוא גדול ממתנות ומחוגים ואפילו מבתי ספר טובים. טיול לחו"ל עם הילדים הוא בעיני – גם בגיל צעיר (כזה שבו הם במילא לא יזכרו היכן היו ומה ראו) הדרך המושלמת לפתח סקרנות, פתיחות, עצמאות וגם הרגשת משפחתיות.
רותם ועומר צופים באיילים באחו של צפון שמורת יוסמיטי. גם אם הם לא זוכרים את המאורע הזה, אני מאמינה שלחוויה הזו, ולחויות דומות לה, יש חותם על מה שהם היום
הבנים שלי הם החברים הכי טובים (כמעט לא רבים ותמיד יעמדו ביחד מול ההורים במשחקי הכוחות של חינוך והורות) והם מלאי אנרגיה וגם הרבה יותר חכמים מאיתנו (ההורים) כך שתמיד יצליחו לנווט את הסיטואציה לכיוון שלהם. אכן, כאשר אנחנו בבית, יש ימים שההתנהלות מולם היא בהחלט לא נעימה – לגרום להם לבצע מטלת בית זה כמו להזיז את הר האוורסט ממיקומו, להיות נוכח בבהלת מלחמת החרבות שהם מבצעים ממש מולי בסלון הבית זה לא פחות מגיהינום (הלו – אנחנו גרים במושב – יש לכם שני דונם גינה ועוד עשרות דונם שטחים חקלאיים מסביב – למה דווקא כאן בסלון), ולעמוד בבלת"מים של ההסעות להם הם נזקקים זו לעתים עבודה במשרה מלאה…
החברים הכי טובים
אבל דווקא בטיולים בחו"ל אני מרגישה איתם רוגע. פתאום הכי כיף לי בעולם להיות איתם. פתאום הם חרוצים ומתקתקים את הקמת האוהל (הטיולים שלנו הם בעיקר לארה"ב ולקנדה, ובהם אנחנו בדרך כלל לנים באוהל חלק נכבד מהטיול – כדי לחסוך בהוצאות וגם כי ככה כל ארבעת הבנים במשפחתי מעדיפים), פתאום הם האחראים לרחיצת כלים, ופתאום אפשר לשוחח איתם כי הראש שלהם, וגם הראש שלי, לא טמונים בתוך מסך הטלפון והמחשב (זה היתרון אגב בלטייל אל אזורים שאין בהם קליטה).
לינה באוהל מול הנוף היא צורת הלינה המועדפת עלינו
השוני העיקרי עבורי בין תקשורת בבית לתקשורת בטיולים הוא שפתאום גם לי יש זמן (זאת למרות שהטיולים שלנו הם טיולי עבודה – לעתים אינטנסיבים להחריד), וראש יותר נקי ובעיקר – יותר סבלנות, ואני חושבת שרגעי הנתינה הגדולים ביותר שלי כאם לילדי קרו בטיולים המשותפים שלנו ביחד. הטיולים הללו עיצבו במידה רבה את מי שהם ומה שהם. לטיולים הללו נזקפת לפחות חלקית העובדה שרותם הפך להיות טיילן לא קטן בעצמו (פלוס מדריך נערץ בחוגי סיור) ובעל ידע עולם ופתיחות יוצאי דופן, לכך שעומר היה ונשאר מלא סקרנות – מהסוג של הילדים שגלגלי המוח שלהם לא מפסיקים לעבוד, ולכך שיובל (הקטן מבין השלושה) הפך להיות חובב טבע מושבע, לא רק טבעני שהולך יחף בשדות, אלא בעיקר צלם טבע (שהתמונות שהוא מצלם מעטרות גם את הספרים שלי) שאני עוד די בטוחה שתשמעו עליו.
הצעדים הראשונים של יובל כצלם טבע – בשמורת סקויה
אני חושבת שאחת ההצלחות בטיולים שלנו נובעת דווקא מתוך כך שמדובר בטיולי עבודה אינטנסיביים. יש לוחות זמנים. יש תכנון ויש גם תחומי אחריות – בקיצור כל מה שאין בכאוס הביתי של חיי היומיום שלנו. כבר כשהם היו קטנים הקפדנו תמיד לתת לכל אחד תחומי אחריות בטיול. בטיול הגדול הראשון שלנו בקרוואן בחו"ל – 3 חודשים באלסקה – כאשר עומר היה בן 5 הוא קיבל את האחריות על הכנת המרק (יחד איתי) על הבערת האש במדורה. רותם לעומתו – שהיה בן 8 באותו טיול – היה אחראי על חיתוך הסלט (לבד. זו הייתה מבחינתו משימה גדולה עם המון אחריות) ועל עוד כל מיני עניינים טכניים הקשורים לקרוואן שהוא עשה יחד עם אבא שלו. כאשר הם היו קצת יותר גדולים הם כבר קיבלו את האחריות הבלעדית על הקמת האוהל (בעוד בן זוגי ואני יושבים ושותים קפה מול השקיעה. טוב נו לא תמיד – אנחנו לא כאלה רומנטיים. בדרך כלל היו לנו עוד מלא משימות לבצע בסיומו של כל יום טיול) וכן על רחיצת הכלים (לצפות בשלושתם שותפים יחד את הכלים בכיור של חניון הלילה היתה לא פחות מקומדיה קורעת של טעויות).
בשורה התחתונה – בכל טיול נכנסו לאיזושהי רוטינה – הן במטלות, הן בהחלטות והן בפעילויות הכיף (ואצלינו זה בעיקר מתבטא בעצירה לרחצה בכל מקווה מים ובכל מזג אוויר. אנחנו אגב נמנים על אלה שממעטים ב'אטרקציות', ומעדיפים תמיד את הפעילויות בחיק הטבע). הטיול עם הילדים מעולם לא היה עבורי נטל. ההפך. לראות את הטיול מנקודת המבט שלהם הייתה עבורי כלי הלימודי הטוב ביותר לכתיבת ספריי.
פעילות הכיף העיקרית במשפחה שלנו היא רחצה בכל מקווה מים ובכל מזג אוויר – בתמונה רותם ועומר במי אגם קלואני הקפואים באלסקה – המוזן על ידי קרחונים (עשהאל הצטייד בחליפת צלילה וגם איתה קפא מקור)
עד כדי כך סמכתי עליהם – שכבר כאשר הם היו קטנים למדי, נסעתי איתם לטיולי קמפינג בארה"ב גם ללא בן זוגי (שלא תמיד יכול היה להצטרף לשישה שבועות טיול. מישהו צריך גם להתפרנס…) – היה ברור לי שבעוד בבית הם לעתים זומבים שלא ממש הייתי סומכת עליהם, בטיולים – הם פרטנרים שווים, מהסוג שאפשר לסמוך עליו.
לשמחתי לא היו לנו הרבה אירועים במהלך הטיולים בהם נאלצתי להעמיד את ההרגשה הזו – שאפשר לסמוך עליהם – במבחן (אפילו פאנצ'ר לא היה לנו. פאנצ'ר אגב זה הדבר הכמעט יחיד שבו אני מוותרת לעצמי בנוגע אליו בעניין הטיולים – אני לא יודעת להחליף גלגל! מזל שיש את עומר שעבר 'הכשרה' אצל אבא – כך שאם יהיה לנו אירוע שכזה האחריות על ביצוע המשימה תעבור אליו). אבל כן היו לנו כמה אירועים שכאלה.
כך למשל בטיול באיי האאוטר בנקס שבצפון קרוליינה התברר לנו ברגע האחרון שאחד הכבישים בו היינו אמורים לנסוע דרומה נחסם. זה היה בשנת 2011 והילדים היו אז די קטנים (15, 11, 7). הייתי אז בטיול הכנה לכתיבת הספר "ארה"ב דרום מזרח מסלולים" ולא יכולתי לעשות אחורה פנה ולוותר על נסיעה לאורך האיים. ישבתי יחד עם רותם על המפות והחלטנו לעשות נסיעת לילה ארוכה ליישוב נידח במדינת צפון קרוליינה שממנו – אם נקום למחרת בארבע בבוקר – נספיק למעבורת שתוביל אותנו חזרה לאיים, מדרום לנקודת החסימה. ביישוב הזה היה מלון אחד (טוב נו – לא ממש מלון – רק כמה חדרים להשכרה בבית מקומי) – הזמנו בו מקום והודענו שנגיע מאוחר. הדרך לשם הייתה לא סימפטית בלשון המעטה – גשם זלעפות ברמה מטורפת, כביש שמשני צידו ביצות בהם חיים אליגטורים (כן כן – גם בצפון קרוליינה יש אליגטורים), חושך מצרים, ואפס מכוניות על כביש ארוך שאינו נגמר. אני מכירה קצת את צפון קרוליינה. גרתי בה ארבע שנים בתור ילדה. דווקא מתוך היכרותי זו אני יודעת לזהות סימני סכנה. וכאשר הגענו ליישוב בו שכן המלון שלנו – זה מה שהרגשתי. בפתח החלון עמדה חבורת בחורים, שיכורים כלוט – לא בדיוק מקום לצאת ממנו מהרכב (אשה ושלושה ילדים קטנים) בשעת לילה מאוחרת, ובעיקר (ממאפיינים שהצלחתי לזהות – ביניהם קעקוע של צלב קרס) לא בדיוק המקום שבו כדאי לדבר בעברית. החנתי את הרכב צמוד לכניסה ל'מלון', אמרתי לילדים שעוברים לאנגלית, ושיוצאים מהרכב בזריזות. הכל עבר בשלום כמובן, ובתוך המלון המתין לנו בעל בית מקסים (עוד לפני שהבנתי שהוא מקסים, מתוך חשש מוטעה ככל הנראה להזדהות כאן כישראלית, אמרתי לו שאנחנו מקליפורניה – בה התגוררונו כמה שנים בעבר – והצנעתי את היותינו מישראל) שלמרות השעה המאוחרת פתח את הפיצריה שלו (שהייתה צמודה למלון) והביא לנו לחדר פיצה חמה ישירות מהתנור.
למרות כל הסופרלטיבים על התפקוד של הילדים שלי בטיולים, ועל הכיף שלנו לטייל יחד – בכל טיול יש את הקטעים הללו בו אתה שואל את עצמך למה אתה עושה את זה? כמו למשל באחד הטיולים האחרונים שלנו לארה"ב – בלילה, באוהל בחניון הלילה בשמורת גוודאלופ שמדינת טקסס, שלושה בני נוער אנררגטים (מאיפה האנרגיות אחרי יום של 15 ק"מ מסלול הליכה?) משתוללים באוהל בצורה מפורעת לחלוטין. בעלי מתגלגל מצחוק אף הוא בתוך שק השינה, ואני – בתור אחת שמעריצה את הנוהל של 'שעות השקט' המונהג בחניוני הלילה – בהיסטריה מהרעש שהם גורמים לשכנינו באוהלים הסמוכים ומבלי כל יכולת לעצור את המהומה.
התפרעות ברכב אחרי שעות רבות של נסיעה – אחת הסיטואציות בהן אני באמת לא מבינה למה לא השארתי אותם בבית…
היום הילדים שלי כבר גדולים (22,18,14). להוציא אותם לטיול לחו"ל זה סיפור לא פשוט – לכל אחד יש את המסגרות שלו, את החברה ואת הטיולים עם החברים. בקושי רב אנחנו מצליחים בכל טיול לאלתר ככה שכל אחד בא ועוזב במועד אחד, כך שבסופו של דבר נזכה לשבוע ביחד כולנו. במידה רבה תכנון הטיול הופך להיות ממוקד בנסיעות משדה תעופה אחד לשני לאיסוף והחזרה של ילדים לארץ. בני זוג אחרים היו אולי מרגישים הקלה – סופסופ אפשר לטייל לבד – בלי הילדים. אני ובעלי לעומת זאת מרגישים צביטה בלב – מנסים בכל כוחינו לאתלר, לפתות ולמתוח את החבל עוד קצת לפני שהם לחלוטין עוזבים את הקן. מבחינתי זהו ללא ספק משבר ענק שמחייב שינוי גישה בנוגע לכל אופי הטיולים המשפחתיים שלנו בשנים הבאות. פעם, כאשר קיטרתי על כמות הכביסה שאני נאלצת להתעסק איתה כל יום, מישהי חכמה אמרה לי – "יבוא יום ואת עוד תתגעגעי לכך". אז ליום הזה אני אמנם ממש מחכה, אבל היום – אני יכולה לומר בלב מלא לכל אלה שמיחלים לחופשה זוגית לבד בחו"ל בלי הילדים – יבוא יום ואתם תתגעגעו לטייל איתם. נצלו את הרגע! טיולים מהנים, שלכם, נטע
כל המשפחה לאחר התרעננות במים במפלי ההבסו בתום מסלול מפרך של 16 ק"מ
