טיול במערב ארה"ב ימים 36-39. סוף…

הטקסט הבא הוא יומן טיול שהעלתי בדף הפייסבוק שלי בסיומו של כל יום טיול. הטיול נערך בתאריכים 18.9.19-26.10.19

יום 36 לטיול

קצת ספוילר… תכלס אנחנו עכשיו כבר בצהרי יום 38. מחר בערב טסים לארץ… אבל אני קצת מאחור בכתיבה אז כותבת עכשיו על יום 36. ואיך זה שיש לי זמן לכתוב בשעת צהריים שעון קליפורניה? מסמר בצמיג… למזלי גיליתי אותו קרוב לפאנצ'ר מאכר. לא למזלי – להחליף צמיג בארה"ב זה סיפור ארוך. ארוך מאוד…

אז מה היה לנו ביום 36 של הטיול? 1. דרסתי סנאי (במהירות נסיעה של 20 מייל לשעה). רץ לי מתחת הגלגלים. לא טוב בכלל לקארמה, וגם עצוב בנוגע לסנאי. אבל יכול להיות יותר גרוע. בשנת 2017 בטיול שלפני הטיול האחרון דרסתי נחש (בשמורת סגוארו). 2. פעמיים הזמנתי מלון לתאריך הלא נכון – גם לליל 36 וגם לליל 37. בשני המקרים זה קרה אחרי הדד ליין לביטול ולשינוי אבל לשמחתי הכל הסתדר (וזה היתרון בהזמנה ישירה באתר המלון)…

אז בבוקר היום ה-36 לטיול נסענו לדיונות היפות סטובפייפ וולס שבמרכז שמורת עמק המוות. בפעם הקודמת שהייתי כאן הילדים היו קטנים והשתוללו בחול. הפעם הילד שאיתי (עומר) כבר גדול וגם בלי האחים שלו, אז הביקור היה קצר. לפני היציאה מעמק המוות יצאנו למסלול קצר אל נאת מדבר – מפלי דרווין. ההרגשה בהליכה בערוץ המוביל לנאת המדבר הייתה בדיוק כמו זו שבהליכה בנגב, והריחות בסביבות הנאה היו ממש דומים לאלה שבעין גדי. המקום חמוד ביותר. עומר אפילו טבל לשנייה במים. אבל האם לבוא לכאן במיוחד מהארץ? לא בטוחה שיש בכך הצדקה.

המשך היום הוקדש לנסיעה לעיירה ממות' לייקס שממזרח לשמורת יוסמיטי. הנסיעה בחבל ארץ זה יפהפייה – כבישים ריקים עם נוף למרחקים, הרי הסיירה נוואדה המתנשאים ממול (כולל הר וויטני, ההר הגבוה בצפון אמריקה למעט אלסקה), יערות דלילים של עצי ג'ושואה טרי, ומדי פעם עיירות קטנות שצבועות בצבעי שלכת של עצי צפצפה.

בדרך לממות לייקס, לצד כביש 395, מתחת לפסגתו של הר וויטני עצרנו באתר ההיסטורי מנזנר שבו נכלאו במחנות יפאנים אמריקנים במהלך מלחמת העולם השנייה – סיפור עגום ולא מוכר יחסית בהיסטוריה האמריקנית.

עצרנו לצהריים בעיירה בישופ. במאפייה המקומית (יש בעיירה באופן מפתיע כמה מאפיות טובות) נכנסה גברת נחמדה ואמרה לי
I Must Ask
איכשהו ישר הבנתי למה היא מרמזת ובנונשלנטיות עניתי לה
The Car?
האוטו שלנו נראה מבחוץ מבוצבץ ברמות על…
והיא הגיבה
It Seems Like You Just Came Back From Burning Man or Something…
ובקיצור – אף פעם לא עשיתי זאת אבל הפעם לוקחת את הרכב לשטיפה ביום האחרון של הטיול…

המשך היום הוקדש לשני אתרים הסמוכים לממות' לייקס – 1. המעיינות החמים הוט קריק – לפני 15 שנה התרחצנו כאן, היום המקום הוסדר וכן חלק מהשטחים הסובבים הפכו פרטיים ואני לא חושבת שזה אפשרי עוד. כן יש כאן נביעות מאוד יפות עם בריכות מים חמים שמזכירות אפילו בקצת את ילוסטון. 2. למונומנט הלאומי דווליס פוסטפיל שאליו מובילה דרך פתלתלה מהעיירה. על אזור זה עבר לא מעט במונחי אירועים גיאולוגיים – זרימת קרחונים שחרצו בנוף וזרימה של לבה שכיסתה את האזור בבזלת. כיום יש במקום מצוקי גרניט גבוהים, ערוצי נחלים – וגולת הכותרת – מנסרות של משושי בזלת. יש בשמורה שני אתרי טיול עיקריים – גבעת משושי בזלת ששמה דווילס פוסטפייל ומפלי ריינבו – שניהם נהדרים, ואל שניהם יצאנו לטיול רגלי בשעות אחר הצהריים של יום זה.

ללילה הזמנו מקום במוטל 6 בעיירה. בדרך כלל מעדיפה מלונות ברמה קצת יותר גבוהה ממוטל 6 אך הפעם התקמצנתי, מה עוד שידעתי מביקור קודם במקום שמוטל 6 של ממות' לייקס הוא ברמה טובה יחסית. בצ'ק אין נאמר לנו להכניס את כל האוכל לחדר (לא להשאיר ברכב). לפני יומיים הגיע דוב בלילה למגרש החניה של המלון וליטרלי פירק רכבים שהושאר בהם מזון. מזל/חבל שיובל לא כאן. אילו הוא היה כאן הוא היה ודאי נשאר ער כל הלילה בצפייה לדוב 

הדיונות של סטובפייפ וולס, עמק המוות

וגם את זה היה לנו היום. נווה מדבר

אנחנו בדרך לקליפורניה

ולפנינו רכס הרי הסיירה נוואדה, ובפינה השמאלית של הרכס – הר וויטני, ההר הגבוה בארה"ב (למעט אלסקה), 4,421 מ' מעל פני הים

בשעות אחר הצהריים עוד הספקנו לטייל במוניומנט הלאומי דווילס פוסטפייל – בתמונה אפשר לראות את משושי הבזלת של השמורה

יום 37 לטיול

איזה כיף! הבוקר נוסעים ליוסמיטי, אחת השמורות האהובות עלי ביותר מבחינת נופיה (למרות שהעומס ותיירות הרבה בה ללא ספק מבאסים)… אך לפני כן קצת ענייני עבודה – נסיעה בלופ של הכביש המקיף את אגם ג'ון הסמוך לעיירה ממות' לייקס ובדיקת חניוני לילה באזור, וכן טיול קצר ברגל באזור ששמו סאות' טופה בדרום אגם מונו שהוא אגם מים מליחים שממזרח להרי הסיירה נוואדה.

אחרי כל אלה, בשעה 10 בבוקר כבר היינו בנסיעה בכביש המוביל במעלה הרכס, אל מעבר ההרים טיוגה שגובהו 3,030 מ' מעל פני הים. העלייה לרכס הרי הסיירה נוואדה בכביש זה מרשימה – הכביש נושק למצוק אדיר, חשוף ברובו בצמחיה. למטה מתפתל ערוץ נחל שהעצים הצומחים בו (בעיקר צפצפה) היו בשיא השלכת, וצבועים בגווני כתום עזים. בתום העליה הכביש מוביל למישור של אחו ויערות. שמו – האחו של הטואלמי, על שם נהר הטואלמי שמתחיל כאן את זרימתו..

הגיע הזמן לחלץ עצמות. החלטנו לטייל במסלול המוביל ללמברט דום, כיפת גרניט נישאה שממנה נשקף נוף מרהיב. העלייה לכיפה לא קלה אבל עמדנו בה בגבורה 

"שלושה חודשים בהרים אלו יצליחו להחיות אפילו מומיה מצרית ולהקנות לה תיאבון של תנין… האוויר שם למעלה בעננים כל כך טהור, זהה לזה שנושמים המלאכים" כך כתב על הרים אלו הסופר מרק טווין, ופעיל שמירת הטבע ג׳ון מיור כינה אותם "רכס האור" והגדירם כ"רכס ההרים היפה והנפלא ביותר שראיתי בימי חיי". אחרי שביקרתי פעמים רבות בהרי הסיירה נוואדה ונשביתי ביופיים, איני יכולה שלא להסכים עם אמירותיהם של שני אנשים חכמים אלו. אם הייתי צריכה להמליץ על מקום אחד בקליפורניה, הייתי בוחרת ברכס מבותר ופראי זה, המתפרש על פני שטח גדול יותר מכל הרי האלפים – האיטלקיים, הצרפתיים, הגרמניים, האוסטריים והשווייצריים יחדיו, שמצוקיו החשופים מתרוממים ממישורים ירוקים, ופסגותיו המשוננות מציצות מעל לעננים.

מכיוון שיוסמיטי היא תכלס צ'ופר לא מתוכנן בטיול שלנו, הזמן שיכולנו להקדיש לה היה הפעם קצר. לכן הסתפקנו במסלול אחד לאורך כביש מעבר טיוגה, עצרנו בכמה תצפיות וחתכנו דרומה. בלאו ברירה החלטנו גם לא לבקר הפעם בעמק של השמורה (ביקרנו בו לפחות 7 פעמים בעבר, הפעם האחרונה לפני 3 שנים סה"כ) ונסענו לחלקה הדרומי – במעלה הכביש המוביל לגליישר פוינט. גליישר פוינט היא ללא ספק התצפית היפה ביוסמיטי ולדעתי גם התצפית הכי יפה שביקרתי בה אי פעם. מכאן רואים מלמעלה את מצוקי הגרניט האדירים של עמק השמורה ובינהם את הף דום ואל קפיטן המפורסמים (בתחילת הקיץ אפשר אף לראות מכאן את הזרימה האדירה במפלי השמורה).

רבים שואלים אותי האם כדאי להגיע ליוסמיטי בסתיו – כאשר המפלים זורמים בעצמה, ותשובתי היא – זורמים או לא יוסמיטי מרהיבה! כמובן שעדיף זורמים אבל בתקופות בהם יש זרימה חזקה חלק מכבישי השמורה עדיין סגורים לעתים בשל שלגים, כך שלכל יתרון יש חיסרון 

לא הצלחנו לשבוע מהיופי ולכן החלטנו לדחוס ליום זה עוד מסלול הליכה, ממש לקראת שקיעה – מסלול המוביל לנקודת תצפית ששמה טאפט פוינט (הממוקמת לא רחוק מגליישר פוינט). אני לא חושבת שאצליח לתאר במילים עד כמה מלא עצמה הנוף הנשקף מנקודת תצפית זו אז אעזר כאן בדבריו של פעיל ג'ון מיור, שאינם מתיחסים אמנם נקודתית לטאפט פוינט, אבל כן מעבירים את ההרגשה בצפייה בנוף המרהיב הזה שאותו תיאר מיור כ״בעל יופי הררי כה רב, עד שכל תיאור מילולי לא יוכל לתת
אפילו רמז לזוהר הרוחני שמקיף אותו״. בדומה לנקודות יפות נוספות אותן פקדנו בחודש וחצי האחרון – גם לכאן הגיעו חתן וכלה כדי להנציח בנקודה יפה זו את תמונות חתונתם.

נשארה לנו עוד שעה נסיעה לדרום השמורה, מקום הלינה שלנו (בנקודת יישוב ששמה פיש קמפ), בחציה הראשון נצפו בשמים צבעים אדומים שכמותם אני לא חושבת שראיתי מעולם. אולי זה הגובה הרב שממנו רואים כאן את השמש שוקעת ואולי אלה בכלל השריפות בדרום קליפורניה המתחוללות כעת, שכדרכן של שריפות – גורמות לשקיעות הרבה יותר מרשימות.

זהו. כמעט נגמר היום. אבל רק כמעט. יש עוד מקום אחד שבו רצינו לבקר היום – יער הסקויה מריפוסה. אז נכון – בחוץ כבר היה חושך מצרים אבל שום דבר לא יעצור אותנו מלראות עצי סקויה ענקיים. יצאנו מהרכב עם פנסים, עשינו סיבוב קצר והמשכנו למלון. בשלב זה (שילוב של שעה מאוחרת ועונת שנה) כל המסעדות באזור כבר היו סגורות אז הסתפקנו במרק נודלס אינסטנט שחיממנו על גזיה במרפסת המלון. עוד יום מהנה אך עמוס עבר על כוחותינו 

50 גוונים של כתום במדרונות שמעל אגם ג'ון

אגם המים המליח מונו

כיפת הגרניט למברט. לכאן עלינו

אגם טניאה היפה. חבוי בין מצוקי גרניט

כביש מעבר טיוגה ואגם טניאה (אפשר לראותו בקטן בפינה הימנית)

וזה כבר גליישר פוינט מהצד הדרומי של עמק יוסמיטי (שאותו אפשר לראות במרכז התמונה) ובפינה הימנית – המצוק המפורסם הף דום ('חצי כיפה'). כל הנוף המרהיב זה נוצר מכך שקרחונים זרמו כאן וחרצו במסלע הגרניט

טאפט פוינט. אחד המקומות הכי יפים בהם היינו בטיול זה. באמצע התמונה מהצד השני של העמק אפשר לראות את גוש הגרניט הגדול בעולם – אל קפיטן. צילם: עומר דגני

ואחרי שכבר חשבנו שכל היופי מאחורינו פתאום ראינו את זה. שמים אדומים אדומים, עד לאופק. צילם: עומר דגני

יום 38 לטיול

היום התעוררנו ממש מוקדם (6:30). כבר 38 יום שאני ישנה לא יותר משש שעות בלילה. אני צריכה חופש מהחופש! ובטיול הבא שאתכנן בטוח אכניס ללו"ז איזה יום-יומיים למנוחה 

הבוקר אנחנו נוסעים למונטריי. לא בתכנון אמנם אבל עומר רוצה לעשות שיט לווייתנים ואני זורמת (בכ"ז טיול אחרון איתו לפני הגיוס ואולי ההזדמנות האחרונה שלי לטייל איתו סולו).

הדרך מיוסמיטי למונטריי עוברת באזורים היותר נידחים של מדינת קליפורניה – השונים במאה ושמונים מעלות מהאזורים היותר מוכרים של המדינה. אזורים אלה – שבין הרי הסיירה נוואדה לרכס הרי החוף (בעמק עצום ששמו – סאן יוהכנין) הם מקור האוכל של קליפורניה, ולפיכך מצאנו עצמינו נוסעים לפחות שעתיים בין מטעי פיסטוק, תירס, תאנים ועוד.

חזרה למונטריי – למרות אהבתי הרבה (מאוד) ללווייתנים – החלטתי הפעם לא להצטרף לשיט. א. חשבתי שיהיה יותר נכון לנצל את ההזדמנות לקצת ענייני עבודה – ביקור בכל מיני אתרים בעיירות.מונטריי ופסיפיק גרוב וכן ובצפון כביש 1. ב. השיט במונטריי שהוא בים פתוח (שתמיד תמיד יש בו swells גדולים) לא עושה לי טוב מבחינת מחלת ים (בד"כ אני מצליחה להתגבר, אבל הפעם לא התחשק לי להתמודד).

אז הורדתי את עומר ברציף הדייגים ויצאתי לדרכי…
To Make a Long Story Short,
בזמן שעומר ראה 5 (!!!) לווייתנים כחולים (בעל החיים הגדול בעולם!!!) לי היה פאנצ'ר (מהסוג הקשה – מסמר ענק בצמיג). טוב אחרי נסיעה של 7,500 מייל פאנצ'ר זה דבר סביר (כמעט מתבקש), אבל אני לא יודעת הרי להחליף גלגל (בשביל זה יש לי את עומר)… חוקי מרפי שזה קרה לי בשעות היחידות בהן נסעתי לבד.

חייבת לומר שהפעם ההתמודדות איתגרה אותי במובן הטוב. נכנסתי לתחנת דלק ומילאתי מספיק אוויר בגלגל כדי שיאפשר לי להגיע למוסך קטן שבמקרה שמתי לב אליו ביציאה ממונטרי. המזל שיחק לי – באלאמו ענו מיד ואמרו שיזכו אותי על החלפת הצמיג ובמוסך הקטן היה במלאי צמיג (לא סטנדרתי) מתאים. הבעיה היחידה – הזמן. כמה זמן. מילוי ניירת ועוד ניירת ועוד ניירת, ולאחריה עבודה איטית. איטית כל כך. בערך שעתיים להחלפת צמיג.

סוף טוב הכל טוב. אספתי את עומר עם צמיג חדש אך בלי ביקור בכל האתרים שבהם רציתי לבקר בצפון כביש 1. ובכל זאת החלטתי לא לוותר על נסיעה בכביש 17 המייל – כדי לספוג לפחות קצת מיפיו של האזור היפהפה הזה. לערב קבענו להיפגש עם חברים ישראלים בעמק הסיליקון (שם התגוררנו כמה שנים בעבר). דחינו בשעה את הפגישה והצלחנו למרות כל העיכובים של היום הזה איכשהו להוציא ממנו את המיטב. לילה טוב מקופרטינו. ישנים הלילה ממש ליד אחד מבניניני המשרדים של חברת אפל 

שני לוויייתנים כחולים! מפרץ מונטריי. צילם: עומר דגני

קצת נופים של ים לאורך דרך 17 המייל

יום 39

עצב רב. היום האחרון לטיול… קשה להאמין שנגמר. הלילה עולים על טיסה מסן פרנסיסקו לישראל. חזרה לשגרה, לעבודה, לסידורים, למטלות, להסעות, לחדשות. אני צריכה להמשיך כדי להמחיש את ההרגשה?

היום זה היום של עומר – הוא מחליט מה עושים, והלו"ז צפוף במיוחד. אז בבוקר נסענו לראות את הבית והשכונה שבה התגוררנו בעבר בקופרטינו. הרבה נוסטלגיה וגעגועים לחיים שם – זוג צעיר עם שניים/שלושה ילדים קטנים (אחד נולד שם), בית קומפלקס קטן עם שטיחים מקיר לקיר ושני קיאקים שהיו עולים על גג הרכב כל סופ"ש בדרך ליעדים חדשים.

היעד הבא – שטיפת הרכב… אף פעם לא שטפתי רכב לפני ההחזרה (זה אפילו לא עלה בדעתי) אבל הפעם המצב באמת באמת קשה – האוטו מטונף מבחוץ עוד מהעיסה של השלג והבוץ שנבדקה אליו בילוסטון לפני כשלושה שבועות (פלוס הייתה לנו את הבעיה עם הצמיג ולא רציתי שזה יקושר מסיבה כלשהי לירידה לדרכי עפר). חבל רק ששכחתי לצלם את הלפני והאחרי…

מכאן לסן פרנסיסקו כמובן – בהתחלה הייט אשבורי (רובע ההיפים ודור הפרחים. וכן ה-מקום של האוכל הטבעוני בעיר), אח"כ הרובע הסיני ואזור כיכר יוניון (פלוס הליכה ארוכה מדי במעלה אחת מהגבעות התלולות של העיר חזרה לרכב) וכמעט לסיום אזור הרציפים (אריות הים, מבט על אלקטרז והרבה מופעי רחוב). ופינאלה – הליכה קצרה על הגולדן גייט שכיאה לסן פרנסיסקו בדיוק התכסה במעטה של עננים.

זהו נגמר. כמעט. עוד עצירה קצרה בקוסקו (החזרות ומתנות אחרונות) ועוד התעסקות לא קטנה עם אריזות המזוודות (אובר וויט כמובן). אנחנו על המטוס מחכים להמראה. את הפוסט אפרסם רק שננחת. האמת שהייתה לי כוונה לרכוש במהלך הטיסה חבילת גלישה ולהעלות את הפוסט מכאן (וגם לנצל את הטיסה כדי לענות על עשרות השאלות שהצטברו לי בפורום של האתר שלי) אבל העייפות הורגת אותי. יש מצב שאני הולכת לישון מסן פרנסיסקו ועד נתב"ג  תודה שקראתם, תודה שהתעניינתם, תודה שהגבתם, פוסט סיכום יעלה בימים הקרובים.

פתחנו את היום ברובע הייט אשבורי, מעוז ההיפים והמוזרים וכן גן עדן לאוהבי אוכל טבעוני

מזח 39 ואריות היום שהשתלטו עליו

כבלי הפלדה של הגודלן גייט

פוסט סיכום

אחרי חמישה ימים בארץ, מלא מלא מלא שעות שינה ונסיון (כושל בשלב זה) לחזור לשגרה, הטיול נראה כבר הרחק מאחור. אבל הבטחתי שאכתוב פוסט סיכום, אז אני כותבת 

החזרה לארץ מחו"ל היא תמיד קצת מבאסת, בפרט כאשר מדובר בטיול ארוך. לי הקושי בדרך כלל ניכר בדברים הקטנים – נעים לי לשהות במקום בו עמידה בתור היא בלי דחיפות, בה חוק הוא בדרך כלל חוק (לא מלכלכים, מקפידים על שעות שקט בחניוני הלילה וכדומה), בה הכביש הוא פחות ג'ונגל פראי, בה השירותים כמעט תמיד נקיים, בה רוב מי שחולף על פנייך במסלול הליכה אומר לך Hi (גם אם זה לא באמת אמיתי, וגם אם זה מעיק לעתים) וכל קופאית בסופר אומרת לך Good Morning, How Are You Today. נכון – לא כל אמריקה היא כזו, אבל חלקים גדולים ממנה כן… כמה קל היה להפוך את ישראל למקום סביל אילו כולנו היינו קצת משתנים.

יוצא לי לטייל בארה"ב ובקנדה הרבה (בערך חודש בשנה) אבל הטיול הזה היה יוצא דופן – הוא כלל את הטופ שבטופ של אזורי הטבע של שתי ארצות אלה, מזג האוויר יצר בו הרבה אתגרים שלמרבה הפלא דווקא תרמו במידה רבה לחווייה, ובנוסף, בזכות שילוב של מזל ונחישות (בעיקר של יובל ועומר) זכינו לראות כמות בעלי חיים שלא הייתה מביישת ככל הנראה אפילו ספארי באפריקה. אה, וגם בטיול הזה בפעם הראשונה כתבתי למעשה יומן מסע – שהם הפוסטים שהעלאתי מדי יום לפייסבוק המתארים את חוויותינו בכל יום טיול.

אז הדבר המשמעותי ביותר שרציתי לכתוב בפוסט סיכום זה – זה תודה. תודה לכל אחת ואחד ממכם שקראתם והגבתם. רציתי לענות במהלך הטיול באופן אישי לכל אחת ואחד ממכם אבל לא היה לי לצערי בעומס של הטיול זמן לכך. בלי התגובות שלכם סביר להניח שהייתי מתייאשת באמצע. אז תודה תודה תודה תודה – מקרב לב  התגובות שלכם שימחו אותי מאוד. כמו שחלקכם חיכיתם לפוסט כל בוקר, כך אני נהניתי לקרוא את מה שלכם היה לומר על השיתוף שלי. חייבת לומר שלמרות הקושי להתפנות לכתיבה כל ערב בעומס של הטיול, אני מרגישה שהכתיבה הזו תרמה רבות לאופן בו יכולתי לסכם לעצמי את חוויות היום. עצם הכתיבה והשיתוף הפכו את הטיול הזה להרבה יותר משמעותי עבורי.

בהזדמנות זו רוצה גם להודות לשותפיי למסע המקסים הזה:

לעומר (#עומרדגני) שהיה שותף שלי בכל הטיול ותמיד עזר לתקתק את העניינים ואת המנהלות עם ההגיון הבריא שלו והיכולת שלו לקחת תמיד את ההחלטות הנכונות. עומר גם היה עיני הנץ בזיהוי בעלי חיים והוא זיהה כמה מהתצפיות הכי מרשימות שהיא לנו אי פעם. חייבת לומר שההזדמנות לטייל 39 יום עם ילד שאוטוטו פורש כנפייים היא לא דבר של מה בכך ולי ולו היה בטיול הזה זמן איכות יוצא דופן (בשבוע הראשון והאחרון בהם טיילנו שנינו לבד).

ליובל (#יובלדגני), הביבי שלי (שכבר בן 15), שהסבלנות שלו לחפש בעלי חיים (ולצלם אותם ולהפיק תמונות יוצאות דופן באיכותן) הפכה את הטיול שלנו ליותר ספארי מאשר סתם טיול. בלי הנחישות שלו וההתעקשות שלו בוודאות לא היינו רואים הרבה מהמראות הנהדרים של עולם החי שראינו. כאן המקום גם לספר לכם שכל טיול (מאז שהילדים קטנים) אנחנו עורכים תחרות של זיהוי בעלי חיים. הילדים מכינים בתחילת כל טיול רשימה של שם בעל חיים וכמה נקודות הוא שווה (בעל חיים שעושה משהו – למשל טורף – זה יותר נקודות כמובן). כל מי שמזהה בעל חיים מקבל נקודות (שבסוף הטיול מומרות לכסף – דמי כיס לקניית מתנות בסוף הטיול – בעבר זה היה ללגו, היום זה לדברים של בני נוער קצת יותר גדולים). למרות שעומר הוביל בנוקאאוט בתחילת הטיול, בשלב כלשהו יובל עקף אותו בענק והוא הזוכה שלנו בטיול הנוכחי (אני ועשהאל נשארנו הרחק מאחור).

לבן זוגי עשהאל (#asaeldegany). לא רק הנהג שנהג אותנו בבטחה אלפי מיילים (סה"כ נהגנו בטיול זה מעל 7,500 מייל!) אלא גם זה שהתעקש שנישן באוהל (תמיד קשה אבל תמיד מוצלח), זה שהקים את האוהל ופירק אותו (ותיפעל את הילדים שיעזרו), זה שדאג לכביסות, לכלים ולשאר המנהלות (ואחר כך עוד יצא בלילה עם יובל לסיורי לילה בחיפוש אחר בעלי חיים), ובעיקר זה שהצליח איכשהו לשרוד בקצב הטיול האינטנסיבי הזה, שהוא ממש לא באופי של הטיול המעודף עליו… וגם זה שתמיד דחף אותנו לטייל ברגל (והרבה), גם אם חלקינו לעתים קצת התעצלנו.

ואחרונה חביבה – לאמא שלי (#rayahizi) – שבעת היעדרותי טייפלה בכל משלוח הספרים בחנות שלי באתר!

וכמובן – מטרת הטיול הזה הייתה לעדכן את הספר ארה"ב מערב וקנדה מערב (ובדרך גם את ספרוני סדרת זום-אין). אז אם אתם מתכננים בעתיד טיול לארה"ב ממליצה בחום להצטייד בספרים אלה 
https://www.maslulim-america.com/product-category/books/

בהזדמנות זו הייתי רוצה להכיר לכם גם את מחולל המסלולים החדש שלי ששווה לכל מי שמתכנן טיול לשחק איתו קצת ולקבל רעיונות למסלולי טיול נחמדים:
https://www.maslulim-america.com/m-maslulim/

מוזמנים לעקוב אחרי הטיולים שלי גם באינסטגרם

לצפייה במפת המסלול: https://www.maslulim-america.com/maptripfall2019/

והנה לסיום, קצת תמונות שלנו מהטיול (אנחנו ממש לא חזקים בסלפי כפי שאפשר ודאי לראות):

יום אחרי שנפשגנו, ושעשהאל ויובל נחתו בקנדה. במסלול הליכה בשמורות יוהו

עומר שותה שוקו סויה במקום הכי יפה בעולם. מתחת להר אדית' קאבל

תמונה לא משהו (יובל סוגר עיניים) אבל הזיכרון מהמקום היפהפה הזה (Laughing Falls) לא ישכח

קר לנו מאוד אבל כיף לנו עם הקור והיופי הזה. בשמורת גליישר, מונטנה

גם לי קר מאוד…. הרוח הקרה חדרה לכל עצם בגוף

אנחנו לבד כאן. הולכים למני גליישר על הכביש שסגור לתנועת רכבים. והיופי פשוט מטמטם. מחמם את הלב בקור שבחוץ

וזה כבר אחרי שעזבנו את השלג. השמורה הוולקנית מכתשי הירח בדרום איידהו. מקום קסום

ואחרי שקצת התחמם שאפשר היה אפילו להסיר חלק מהשכבות – עד לשכבת העצמות של יובל שיוצא כאן בסטייל, מחומם ממי המעיינות החמים – בין טיטון לילוסטון

ואז השלג הגיע לילוסטון. התעוררנו באיגלו…

אמרתי שאנחנו לא טובים בסלפי? יובל מוציא לשון והורס את התמונה…

די אבא. לא עוד סלפי. בבקשה

אמנם עשהאל הוא זה שנהג אותנו את רוב המרחק (7,500 מייל!) אבל גם אני נוהגת לפעמים

ואז הגענו למדבר. פשטנו את המעילים ועברנו לקצר

דברים שלא הספקנו לעשות בטיול הזה:
לבנות איש שלג
לגלוש במזחלות שלג (כל הטיול תכננו לקנות ואיכשהו זה לא קרה)
לצלם מספיק תמונות של חיי היום יום – האוהל, המלונות, הג'קוזי במלונות, הבלגן ברכב ועוד
לנסוע בכביש המוביל לשמש ובכביש המוביל למני גליישר בשמורת גליישר שהיו סגורים
לשחק משחקי קופסא על שולחן הפיקניק בחניוני הלילה
לצייר את הנוף
לשכב ברוגע על ערסל
לנוח

 

ניפגש בטיול הבא!

 

את הרכב לטיול הזה שכרתי בחברת אופרן.
לשכירת רכב בהנחה לחצו כאן: https://www.rent4less.co.il/WhiteLabelsRes/6784-he/WhiteLabel.aspx

 

בטיול הזה השתמשתי בסים מקומי של חברת גלובל 012 שעבד מעולה כל הטיול.
להנחה של 10% ברכישת סים הזינו את הוד הקופון: Neta19
בלינק הזה:

 

לתמונות נוספות מהטיול – עקבו אחריי באינסטגרם:

 

עקבו אחרי האינסטגרם שלי

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

וקבלו עדכונים, מידע על מבצעים, המלצות על יעדים חדשים ועוד, והרבה לפני כולם.