רוד טריפ בדרום מערב ארה"ב – הטקסט הבא הוא יומן טיול שהעלתי בדף הפייסבוק שלי בסיומו של כל יום טיול. הטיול נערך בתאריכים 18.9.19-26.10.19
יום 32 לטיול
הרגשת סוף קורס 
קשה לי להביא את עצמי לכתוב (אבל תודו שעד עכשיו התמדתי לא רע). העייפות מראה את אותותיה על כולנו ופתאום ההתלהבות לעשות עוד, לראות עוד, לחוות עוד מתחלפת בעצלנות…
בבוקר היום ה-32 התעוררנו בחניון היפהפה של הנידלס שבשמורת קניונלנדס. הקרוואן השכן לנו הפעיל גנרטור חיצוני עם רעש מחריד (יש לי עוד הרבה לכתוב על גנרטורים של קרוואנים ואוהלים אבל בהזדמנות אחרת) אז התקפלנו מהר ויצאנו לדרך.
היציאה מהנידלס עם צבעי השלכת המטריפים הייתה יפה במיוחד. בדרך עצרנו לבדוק כמה חניונים מחוץ לשמורה (אדמת BLM) כדי שאוכל להמליץ עליהם בעתיד כתחלופה ללינה בשמורה שם קשה למצוא מקום פנוי. לא רצינו להיפרד מהנוף ולכן נכנסנו לדרך צדית הצופה על כל היופי הזה ועצרנו לארוחת בוקר.
המשך היום הוקדש לנסיעה דרומה אל עמק המוניומנט עם שני אתרים בדרך – נסיעה בדרך הצדית 'עמק האלים' (דרך עפר שיש לאורכה נופים דומים לזה של עמק המוניומנט אבל כמובן פחות יפים. אגב אפשר להחנות קרוואנים ואוהלים לצד הדרך וללון לאורכה. לא רע בכלל) ובשמורת המדינה גוסנקס (בה יש רצף של איזה ארבעה פיתולים מדהימים של נהר הסאן חואן. שם אגב את הורשו בנד של פייג' בכיס הקטן). אה וגם כמובן שאי אפשר בלי רחצה בנהר – הפעם רק הבנים נכנסו. אני נשארתי בחוץ. בכל זאת בחוץ היה קר והמים קפואים (וגם זורמים בחוזקה).
בשעות אחר הצהריים המוקדמות התקרבנו לעמק המוניומנט בדרך האייקונית שמפורסמת בכל התמונות והסרטים (כאן פורסט גאמפ הפסיק לרוץ) – כולל בכריכת הספר שלי ארהב דרום מערב מסלולים. בפעם הראשונה שהגעתי לכאן לסתי נשמטה מהיופי. אבל זו אולי פעם חמישית שלי בכביש המוביל לעמק ולא הצלחתי הפעם להרגיש את אותה התפעמות (והאמת – זה די ביאס אותי).
במהלך הנסיעה לעמק יובל אמר שהוא רוצה להיות קצת בווגאס בסוף הטיול. זה לא היה בתכנון (יובל ועשהאל טסים מווגאס) וזה קצת שינה לנו את לוחות הזמנים. לעומר הבטחנו עוד לפני היציאה לטיול לשחזר את טיול הסוסים שהוא עשה בעמק כשהוא היה קטן (שהוא זוכר כהילייט של כל הטיולים) ולכן היינו קצת במלכוד (כשאני כותבת שורות אלה פתאום נשמע לי שהילדים שלי מפונקים להחריד… אבל האמת היא שהם לא).
בקיצר – הגענו לעמק ובקושי עצרנו להתפעל מהנוף, מיהרנו למטה לכביש ההקפי (שם שאפשר לשכור סוסים) ועומר ויובל עלו על סוסים בהובלת ילד בן 15 (בלי קסדות ובלי הסברי בטיחות – בכל זאת זו טריטוריה אינדיאנית).
הטיול הסתיים אחרי השקיעה ובחשכה שמנו פעמינו לחניון הלילה שעל מצוק העמק. בפעם הקודמת שישנו כאן האוהל שלנו ליטרלי נשבר באמצע הלילה בגלל הרוח החזקה. גם הפעם נשבו במקום רוחות חזקות והחלטנו שלא בא לנו שוב את אותה החוויה (פלוס היינו גמורים מעייפות ובוא נודה – אנחנו כבר קצת זקנים מדי ללינה באוהל).
חתכנו מהחניון ונסענו למלון גולדינגס שם התמזל מזלינו למצוא בקתה פנויה. אני חושבת שנרדמנו תוך מאית השנייה, גמורים מעייפות (למרות שאוביקטיבית היום הזה דווקא לא היה מעייף במיוחד…).
מזה בודדה ושלכת ביציאה מהמוניומנט ואלי
האוטו המבוצבץ שלנו בעמק האלים
גוסנקס. התמונה לא ממחישה עד כמה המקום מדהים. כארבעה פיתולי פרסה של הנהר זה לצד זה
תצפית על המוניומנט ואלי, רגע לפני שיורדים למטה
זה הילדים שלי (יחד עם המדריך שלהם – ילד אידיאני חמוד בן 15) שם על הסוסים
בלי טיפת פוטושופ. אמיתי לגמרי. שקיעה בעמק המונומנט
יום 33 לטיול
היום נוסעים לווגאס. מחר יובל ועשהאל עוזבים אותנו… אבל ההתלבטות מה לעשות היום לא פשוטה ): יש לנו 6.5 שעות נסיעה נטו מעמק המוניומנט לווגאס. האם לטייל בדרך (באזור לייק פאוול למשל או שאולי בזאיון…)? או האם להגיע לווגאס מוקדם (ואולי להספיק לראות הופעה של סירק דה סולי)? אנחנו קצת בהרגשה של – זהו, זה הסוף, ובסופו של דבר מחליטים לנסוע ישירות לווגאס…
אבל איפשהו אחרי ארוחת הבוקר המאוחרת (בסאבווי כמובן) ואחרי שאנחנו נזכרים שאנחנו בעצם מרוויחים היום שעה (במעבר לנוואדה) פתאום חוזר לנו החשק לטייל (פלוס יובל לרגע מתמלא אפטימיות שעוד טיול = עוד סיכוי אולי בכל זאת לראות.פומה או בובקט שהוא כל כך רוצה לראות)…
לכולנו הכי מתחשק לבקר בזאיון כמובן (למרות שביקרנו בה ממש לא מזמן, בדיוק לפני שנתיים), אבל להיכנס לקניון של זאיון בשאטל (אי אפשר להיכנס ברכב) יקח יותר מדי זמן, פלוס המסלול שבשבילו הכל שווה (אינגלס לנדינג המרהיב) צפוי להיות עמוס מאוד (כי רבים ממסלולי הקניון האחרים חסומים בשל מפולת סלעים).
אז החלטנו לנסוע לקולוב קניונס – אזור יפהפה במערב השמורה שביקרנו בו בעבר – לפני המון שנים – רק פעם אחת, וגם אז רק באופן מוגבל כי הכביש היה מושלג (זהו גם אזור פחות מתוייר מהקניון של זאיון, פלוס לא צריך שאטל – ובשל מגבלות הלו"ז זה מאוד התאים לנו).
הבנים יוצאים לעשות הליכה ארוכה ומהירה במסלול Taylor Creek (חמישה מייל), ואני נשארת עם הרכב ונוסעת לעשות v על כל מה שצריך למטרות עבודה, פלוס טיול קצר (מייל אחד) במסלול המדהים Timber Creek Overlook. הנוף בקולוב קניונס יפהפה – זהו אזור גבוה יחסית ונוף המצוקים האדומים לא פחות ממרהיב.
בלחץ רב מספיקים להגיע לווגאס בסביבות 19:30. יש לנו מספיק זמן לצ'ק אין במלון אקסקליבר (מלון מצוין למי שמחפש פיתרון לינה זול יחסית בסטריפ), מקלחת קצרה – והופ יוצאים ברגל למלון MGM להופעה של סירק דה סולי.
ווגאס לא עמוסה במיוחד אמנם, אבל בכל זאת לא פשוט להגיע פתאום לעיר אחרי חודש של טבע. הכל מרצד בעיניים וקצת overwhelming. ולגבי ההופעה – בחרנו ב-KA של סירק דה סולי (ההופעה שנחשבת טובה יותר- O הרבה יותר יקרה וההופעה של הביטלס שהילדים רצו ללכת אליה לא שיחקה ביום זה). KA נחשבת הופעה טובה ולאור זאת אפילו המלצתי עליה ללקוחות שלי (ועכשיו אני די מתייסרת על כך). אני כמובן לא יכולה לראות את כל ההופעות של סירק דה סולי אבל ראיתי לא מעט, והאכזבה מההופעה הזו הייתה רבה – יותר מדי תיאטרלית עם סיפור שלא מובן (פלוס כמה קטעים כמעט מביכים), ובעיקר פחות מדי סירק דה סולי (כן יש לציין לשבח את התפאורה המרשימה). קצת מבאס, אבל לא נורא. עוד יום נגמר. לילה טוב. המשך יבוא מחר
תכלס במציאות שלא מבעד לעדשת המצלמה – הנוף אפילו יפה הרבה יותר. קולוב קניונס
עוד תמונה של המקום המדהים הזה. פשוט מרהיב
יום 34 לטיול
התעוררנו מאוחר (פעם ראשונה בחודש האחרון שאנחנו קמים אחרי 8), אחרי שאתמול הלכנו לישון בסביבות 2 (הופעה, ארוחה מאוחרת ואחר כך קצת הסתובבות בווגאס). היום יובל ועשהאל נפרדים מאיתנו ואני עומר ממשיכים לעוד כשבוע – רק שנינו… אחרי אריזות וארוחת בוקר נפרדנו בשדה התעופה.
קשה לתאר את ההרגשה של כמה עברנו יחד בחודש האחרון. אנחנו אמנם יוצאים להרבה טיולים ארוכים בארה"ב ובקנדה (במסגרת העבודה שלי) אבל הטיול הזה מרגיש יותר כמסע מכולם. אולי זה בגלל העבודה שהוא כלל באמת את המיטב שבמיטב של ארה"ב וקנדה מבחינת חבלי ארץ, אולי זה בגלל מזג האוויר שפקד אותנו… אין לכך הסבר מדוייק. החוויות שחווינו – החל מהתצפית הנהדרת על דוב הגריזלי וכלה במזל שהיה לנו עם הזאבים, בהתעוררות בבוקר באוהל מכוסה שלג ועוד – ישארו איתנו לעד. יש לי עוד הרבה מה לסכם, אבל אני משאירה את זה למועד בו הטיול (שלי ושל עומר) יגמר אף הוא.
בינתיים המשך היום – אחרי הפרידה – יועד לקצת שופינג. לא שופינג של הצטיידות כמו בתחילת הטיול אלא כזה של קצת מתנות וקצת קניות לכיף. בארץ אני כמעט לא עושה קניות (אין לי סבלנות לזה), אבל בארה"ב אני אוהבת לקנות. חייבת לומר שהפעם הרגשתי קצת שובע (לא מאמינה שאני אומרת את זה) – אפילו מקוסקו (ששם אני בדרך כלל ממש אוהבת לקנות). סיימנו את הקניות ומצאנו מלון מרשת לה קווינטה שאותו הזמנתי בנקודות (יש לי כרטיס של חברת ווינדהם – שמאחדים כמה רשתות של מלונות – וכל כמה לילות במלונות הרשת מקבלים לילה חינם) בפרברי ווגאס. נפלנו שדודים לשנת לילה עמוקה. מחר מתחילים למעשה טיול חדש
בווגאס נחתי מהצילום…. ובכל זאת תמונה אחת של מלון אקסקליבר. אחד הזולים מבין מלונות הנושא בסטריפ ובכלל זאת ממש סבבה
יום 35 לטיול
התכנון להבוקר היה לנסוע למדבר מוהבי ומשם לעיירה פאלם ספרינגס שבקליפורניה, ביום הבא לטייל בשמורת ג'ושואה טרי ומשם לחתוך ללוס אנג'לס (ומשם טיסה לסן פרנסיסקו וממנה ישיר לארץ עם אל-על). אבל… פתאום עלתה בי מחשבה… להיות בג'ושואה טרי אמנם חשוב לי מבחינת עדכוני הספרים שלי, אבל בעצם – מכיוון שכביש מעבר טיוגה החוצה את שמורת יוסמיטי עדיין פתוח (הכביש נסגר ברגע שמתחילים השלגים) – הרבה יותר חשוב לי לבקר בעמק המוות ובכביש מעבר טיוגה החוצה את יוסמיטי (שבשניהם לא ביקרתי די הרבה זמן ושניהם על תוואי המסלול האדום בספר ארה"ב מערב מסלולים שאותו אני צריכה לעדכן בקרוב – https://bit.ly/2qJ1l5r). כמובן שמעבר לשיקול המקצועי – יוסמיטי היא אחד המקומות האהובים עלי עלי אדמות ומי אני שאפספס הזדמנות לבקר בה (גם אם מדובר בביקור חטוף)?
אז התקשרתי לאלאמו לברר האם תהיה תוספת תשלום להחזיר רכב בסן פרנסיסקו במקום בלוס אנג'לס (אחרי שקצת טירטרו אותי התברר שהתשובה היא שלא), והתקשרתי לאל-על ושאלתי האם אוכל לוותר על הטיסה הפנימית מלוס אנג'לס לסן פרנסיסקו (התשובה הייתה שכן בתוספת תשלום ממש קטנה). וכך תוך שעה וקצת של בירורים היינו בדרכינו לעמק המוות שבגבול שבין מדינת קליפורניה לנוואדה.
היעד הראשון שלנו היה בדווטר – המקום הכי נמוך בחצי כדור הארץ המערבי (שבזכותו ככל הנראה הוכרזה כאן שמורת טבע מלכתחילה) – מינוס 86 מ' מעל פני הים. אחרי כמעט חודש בגבהים של מעל 1,500 או 2,000 מ' היה מוזר להיות פתאום נמוך כל כך (ומעניין גם איך הרגישו הכדוריות האדומות שלנו שוודאי התרבו עד מאד לאור השהות הארוכה בגבוה הרב). וגם – היה מוזר ללבוש לשם שינוי חולצה קצרה וסנדלים בטמפרטורה של קרוב ל-30 מעלות, אחרי ימים רבים רבים מתחת לאפס.
אורכו של עמק המוות כ-150 ק”מ ורוחבו עד 15 ק”מ. העמק וסביבתו מוקפים כמה רכסי הרים (שחלק מפסגותיהם מתנשאות לגובה של מעל 3,000 מ' מעל פני הים). חלק מהרכסים קרובים לעמק וחלקם רחוקים יותר. הרכס המערבי ביותר – הסיירה נוואדה – חוסם את מרב הלחות המגיעה מן הים. הרי רכס זה זוכים לכמות משקעים משמעותית, בעוד העמק וסביבתו, שהם ‘מדבר בצל גשם’, נותרים שחונים.
שמורת הטבע הלאומית ‘עמק המוות’, שהוכרזה ככזו בשנת 1994, היא השמורה הלאומית הגדולה ביותר בארצות הברית (למעט אלסקה) ומתפרשת על שטח ששווה לחצי מגודלה של מדינת ישראל. מיותר לציין לכן שהנסיעות שהיו לנו ביום הטיול הזה היו ארוכות למדי – הן הנסיעה מווגאס לבדווטר, והן הנסיעה בהמשך מבדווטר לצפון העמק – לשתי נקודות תצפית נהדרות בהן ביקרנו – זבריציקי פוינט (שבה יש נוף על העמק מקרוב וכן נוף על חווארי חרסית צבעוניים) ודנטס ויוו (שבה יש נוף על העמק מגבוה, מרוחק. הנוף מנקודה זו לא פחות ממרהיב).
אנחנו נהננו מאוד מיום הטיול הזה – מכך שאפשר לנסוע שעות בלי לראות באופק עמוד חשמל או כל זכר לצוויליזציה, מהכבישים הריקים שנראה שמתמשכים עד אינסוף וכמובן מהמרחבים. אבל למרות זאת הנופים בעמק המוות בהחלט לא מרהיבים עבור ישראלים בדרך כלל, שכן הם מאוד מוכרים. אם תדמיינו את הנגב שלנו – רק עם קצת פחות פיתוח ועם הרים שהם קצת יותר גבוהים – זה בערך מה שתראו בעמק המוות (ותכלס בנגב יש כמה מקומות ששמים את עמק המוות בכיס הקטן).
אם קראתם באדיקות את הפוסטים שלי מהטיול תזכרו ודאי שהייתה במהלך הטיול שמורה אחת שהרגשתי שדירגתי נמוך מדי בדירוג הפארקים הלאומיים שלי (גרנד טיטון), ובכן לגבי עמק המוות, שגם אותה דירגתי נמוך (2 כוכבים מתוך 5), אין לי חרטות (את הדירוג ניתן לראות כאן: https://bit.ly/2JjzLSw).
סיימנו את יום הטיול הזה בעיירה ששמה ביטי השוכנת בצד של נוואדה של העמק (חור אמיתי). בטיול הקודם שלי בעמק המוות ישנתי במלון הקזינו של ביטי. זכרתי את המקום לטובה מסיבה קצת מטופשת – הכנסתי כאן 25 סנט למכונת ההימורים בקזינו ויצאו ממנה 80 דולר הפעם לא הצלחתי לשחזר את ההצלחה וגם ביטי נראתה פחות 'חמודה' בהשוואה לביקור הקודם. את הפוסט הזה אני מעלה אגב קצת באיחור כי בביטי אין מסתבר קליטה של אף אחת מחברות הסללור הגדולות וגם האינטרנט (שנאמר לי שהוא חידוש עבור המלון הזה) לא ממש עובד. זו אמריקה האמיתית
מוזיקה טובה, כבישים ריקים ומרחבים. נוסעים לעמק המוות
בדרך לעמק המוות. הכבישים האינסופיים של נוואדה
עצי ג'ושואה טרי בדרך לעמק המוות
בדווטר – המקום הכי נמוך בצפון אמריקה
בתרונות החרסית באזור זבריצקי פוינט
הנוף מדנטס ויוו
מוזמנים לעקוב אחרי הטיולים שלי גם באינסטגרם
לצפייה במפת המסלול: https://www.maslulim-america.com/maptripfall2019/
