טיול במערב ארה"ב וקנדה ימים 16-20

הטקסט הבא הוא יומן טיול שהעלתי בדף הפייסבוק שלי בסיומו של כל יום טיול. הטיול נערך בתאריכים 18.9.19-26.10.19

יום 16 לטיול

התעוררנו בבוקר קפוא בעיר מיזולה שבמדינת מונטנה. מיזולה היא עיר גדולה יחסית במונחים של מונטנה, שמונה בסך הכול כמליון תושבים על פני שטח שגודלו פי 35 משטחה של ישראל. הדשאים של מיזולה היו מכוסים בקרח (Frost), מראה שהזכיר לי את תקופת ילדותי בארה"ב. אחרי קניית אוכל בסופר (תודות לעומר שתמיד מסייע לתקתק את הסידור של האוכל ברכב ואת ההחלטה מה לקנות וכמה) התחלנו בנסיעה דרומה בכביש 93 אל עבר מדינת איידהו.

באיידהו ביקרתי לאחרונה בסתיו של שנת 2000 כאשר הייתי בחופשת לידה, לאחר שעומר נולד.עשהאל בעלי נשלח מטעם עבודתו לעבוד כחודשיים וחצי בעיר בויזי, ואני הצטרפתי עם עומר שהיה בן חודשיים, ועם רותם שהיה אז בן 4.

כל סופ"ש חרשנו את הרי הסותוות' (Sawtooth) הנהדרים, המיתמרים במרכז המדינה והמקום נחרט בזכרונינו כיפה במיוחד. לצערי כל הפילימים שלי (לכל הזקנים שזוכרים מה זה פילים…) מאותו טיול נשרפו ברנטגן של שדה התעופה, וכאשר אין תמונות לא זוכרים הרבה… אז אני לא זוכרת המון מהטיול ההוא שלי באיידהו אבל הנה אני כאן, הפעם יותר כדי ליהנות, ופחות כדי לעדכן ספר כי בין כה וכה הטקסט על איידהו בספרים שלי מועט (אולי זה בעצם הזמן להרחיב אותו).

כביש 93 שבו נסענו במהלך רוב היום הזה נושק לכמה נהרות ובעיקר לערוציו (בכל פעם ערוץ, Fork, אחר) של נהר הסלמון. אמנם אין כאן כבר כמעט דגי סלמון אבל יש כאן Trouts שהם קרובי משפחה של הסלמון, עם אורח חיים דומה של מעבר בין האוקיינוס לנהרות. בעקבות הדגים יש כאן גם המון עיטי ים קירחים שהיום כיכבו בתצפיות שלנו על בעלי חיים (יחד עם איילים, אנטילופות קנדיות וכבשי הרים).

איידהו היא עולם אחר. ארץ של חוות מבודדות ושל אנשים שקשורים לטבע – אבל בעיקר למימד של ציד ודיג. עכשיו בדיוק התחילה עונת הציד וכדאי להיזהר בהליכה במקומות לא מוסדרים ביער, ובכל מקרה כדאי ללבוש בגדים עם צבע בוהק.

באיידהו אין שמורות טבע לאומיות (National Parks, למרות שחלק קטנטן משטחה של ילוסטון שוכן בשטחה של המדינה) ואני מניחה שזה לא בגלל שאין בה אתרים שזכאים להיקרא פארק לאומי – זה בעיקר בגלל שעצם קיימו של פארק שכזה נוגד לאורח החיים של תושבי המדינה (בעיקר לבנים וואספים ולא מעט Red Necks). עד כדי כך צורת החשיבה כאן אחרת עד שבמקום שלטים לאורך הכביש של איילים או מוסים או כבשי הרים חוצים, כאן יש שילוט של חצייה של Game שהוא המונח המתאר בעלי חיים שצדים אותם.

למרות שאין באיידהו פארקים לאומיים כן יש במדינה זו הרבה יערות לאומיים (National Forests) שאמנם מותר לדוג בהם ולצוד בהם ואף לכרות עצים, אבל יש בהם גם מסלולי הליכה מוסדרים ולא מעט אתרי טבע נהדרים, ובעיקר קמפינג יפהפיים (בדרך כלל הרבה יותר יפים מאלה של הפארקים הלאומיים) על גדות הנהרות הרבים שחוצים כשתי וערב את המדינה.

מידע על טיול ביער לאומי הרבה פחות נגיש מהמידע שאפשר למצוא על פארק לאומי, ולכן אנו בדרך כלל אנחנו עוצרים ב-Ranger Stations במהלך הטיול כדי לקבל אינפרמציה. כך למשל שמענו היום מהריינג'רית באחד היערות על כך שיש פה הרבה מאוד אריות הרים (חיה שמעולם לא ראינו בטיול, ושאנחנו מתים לראות), להקות של זאבים, ומדי פעם גם דובי גריזלי שהדרימו לכאן ממונטנה הסמוכה.

חזרה לכביש 93. כביש זה נושק בחלקו למסלול שעשו לואיס וקלארק (שעליהם כתבתי אתמול) בדרכם מערבה. העיירה סלמון, שלאורך הכביש היא גם המקום ממנו הגיעה סקג'ואאה (Sacajewea), הבחורה האינידאנית שהצטרפה למשלחת. סיפור חייה של סקג'ואאה והאופן בו סייעה לחברי המשלחת הפכו לכמעט מיתוס בארה"ב ובעיירה יש פארק לזכרה.

כביש 93 גם נושק בחלקו למסע הבריחה של אינדיאנים בני שבט הנז פרז (Nez Perez) לקנדה. הנז פרז סירבו, בניגוד לשבטים אחרים, לחתום הסכמי כניעה עם האמריקנים שסגרו בני שבטים שכנים להם בשמורות עם שטח מוגבל ועם מעט מדי זכויות על מים וציד. לאחר כמה קרבות עקובים מדם ניסו בני השבט לברוח לקנדה, כאשר הצבא האמריקני בעקבותיהם. הם נתפסו לפני הגבול ורבים מהם נרצחו או נלקחו בשבי, כולל נשים וילדים.

כביש 93 גם עובר באזורים של גילוי וכריית זהב (וגם עופרת וכסף). הבהלה לזהב באזור החלה באמצע המאה ה-19 ונמשכה עד סופה. עד היום חלק מעיירות האזור עוטות תפאורה ומשוות אווירה של ימי הבהלה לזהב ולאורך הדרך יש שלטים רבים המספרים את ההיסטוריה של ההתיישבות באזור בתקופה זו.

כביש 93 ולאחריו כביש 75 (שגם בו נסענו היום) הם כבישים יפהפיים, לצד חוות ציוריות, ערוצים קניוניים ונוף של הרים מושלגים. קרוב לדרך הנוף החשוף מצמחייה משווה מראה מדברי. תכלס מדובר בכבישים שהם מהיפים בהם נסענו אי פעם לדעתי, ולא בכדי הם מסומנים במפות טריפל אי בנקודות המעידים על דרך נופית.

הטמפרטורה בחוץ הייתה היום נעימה. רק סביב 10 מעלות אמנם (אולי 15) אבל הרבה יותר מימי הטיול הקודמים. עד כדי כך שהבנים החליטו בגבורה לקפוץ לנהר הסלמון הקפוא. עכשיו, ברגעים בהם אני יושבת ליד הנהר וכותבת שורות אלה, הם שוב בנהר, אבל הפעם יושבים בג'קוזי של נביעה חמה (שכמוה יש בנהרות איידהו רבות). כבר כמעט חשכה ונשארו לנו עוד כעשרים דקות נסיעה לעיירה סטנלי (Stanley) שבה נלון הערב. לילה טוב.

סוסים במרעה לאורך הדרך

חווה ציורית מתחת לרכס ההרים

בכל ארה"ב יש שלטים של איילים חוצים או בעלי חיים אחרים שחוצים. באיידהו זה Game (שזה תכלס הגדרה לחיות שצדים אותן)

כבשי הרים לאורך הדרך

יום 17 לטיול

יש ימים בטיול (בעיקר כאשר מדובר בטיול ארוך) בהם יש כזו ירידת מתח, חוסר תכנון, עייפות שגורמת למריחת זמן… היום היה לנו יום כזה. הגענו אתמול מאוחר מדי (אחרי רחצה במעיינות חמים שהתארכה מעל למצופה) לעיירה סטנלי (Stanley), לבקתה מקסימה (וזולה. רק 85 דולר). בבקתה היה מטבחון כך שבמקום לאכול בחוץ הכנו ארוחת ערב ישראלית והשלמנו את מלאי הירקות שלא ממש אכלנו בימים האחרונים. כולם הלכו לישון מאוחר, ואני עוד יותר כי הייתה לי עבודה (לגבות תמונות, לכתוב פוסט, לענות על מיילים וכדומה).

השעון מעורר צלצל בשעה 7:00 והזזנו אותו קדימה בשעה. אחרי יום בהיר ויפה אתמול. הבוקר ירד שלג כבד. בתום ארוחת בוקר שהתארכה יצאנו לדרך, בלי תכנון מדוייק מה נעשה ביום המושלג הזה. עצרנו במרכז המידע (Ranger Station) הקרוב לסטנלי ושם קיבלנו מפקח היערות הלאומיים כמות מידע יוצאת דופן באיכות שלה. כמה ידע. הלוואי שהפקחים בפארקים הלאומיים של ארה"ב היו בעלי ידע כמו אלה שביערות הלאומיים. בנוסף, במרכזי המידע של היערות הלאומיים יש פרסומים מודפסים על כמעט כל דבר – על מסלולי הליכה, על הסכנות בשריפות יער, על דגי סלמון וסכרים, על דובים, על איך להתתנהג ביערות הלאומיים (בחיי…), על תצפיות כוכבים (כל האזור הזה של איידהו מוגדר Dark Sky Reserve עם מינימום זיהום אור) ועוד ועוד, פלוס מפות מפורטות המחולקות חינם. בכניסה לכל מרכז יש כמה דוכנים של פרוספקטים כאלה. מי אמר שעידן הדפוס תם? בגלול אחר אין ספק שזו העבודה שהייתי רוצה לעשות (להיות פקח ביערות הלאומיים של ארה"ב), זאת למרות שפקחי היערות מתעסקים גם עם דברים שפחות מדברים אלי כמו זכויות דיג וציד (יש כאן כל מיני סוגי ציד – ציד עם חץ וקשת, ציד ברובה/באקדח, באמצעות רחפנים ועוד)….

ממרכז המידע שמנו פעמינו דרומה בכביש 75. זהו כביש שנסעתי בו בעבר ושזכור לי יופיו הרב, בעיקר הודות לרכס הסותוות' (Sawtooth), 'שן המסור', המתנשא ממזרח לו. אבל היום לא הייתה כמעט ראות והרכס היה ברובו מוסתר. נכנסו לסיור קצר סביב אגם רדפיש (Redfish Lake). בחוץ ירד שלג וחופי האגם היו מושלגים. נזכרתי שגם בביקור הקודם שלי באגם, חופיו היו קפואים, ורותם (הבן הגדול שלי) שהיה אז בן 4 הילך יחף על הקרח – וזה פשוט לא הזיז לו…

בהמשך דרומה נכנסנו למדגרת דגי סלמון הסמוכה לכביש. הפקח שפגשנו במרכז המידע סיפר לנו שהסיבה שאין כמעט דובי גריזלי באיידהו היא בגלל שדגי הסלמון בנהרות המדינה התמעטו מאוד, בשל בניית סכרים שחסמו את נדידתם. עקב כך הדובים נדחקו צפונה, אל מונטנה ואל קנדה. במדגרה משחררים דגי סלמון צעירים לנהרות בתקווה שיחזרו אליהם כבוגרים. המטרות בכך אינן רק שמירת טבע אלא גם – תרבות הדיג, שבלי דגים, גם היא נפגעת. כמובן שכל עוד לא יסירו את הסכרים (שהיום כבר ברור לכולם שהתועלת בהם נמוכה מהנזק להם הם גורמים, ומדרגות הדגים הסמוכות לסכרים ככל הנראה לא עושים את העבודה) הפיתרון שמציעה המדגרה הוא חלקי בלבד (אגב, הפגיעה בדגי הסלמון גורמת גם להרעבה של לווייתני האורקה בחופי האוקיינוס הפסיפי בצפון מערב ארה"ב ומערב קנדה).

לעיירה סאן ואלי (Sun Valley), עיירת סקי מפורסמת בדרום כביש 75, הגענו רק בצהריים לאחר נסיעה בדרך מושלגת עם נוף שנמצא שם אבל לא ממש נראה. עד עכשיו ממש ברור לנו כיצד מרחנו נסיעה של פחות משעתיים על יותר מארבע שעות. אולי זה בגלל שעצרנו יותר מדי לקרוא את כל שלטי ההסבר לאורך הדרך… אחד השלטים למשל סיפר על נהר הסלמון שלאורכו אנחנו נוסעים כבר יומיים. אורכו של נהר זה 420 מייל והוא נשפך לנהר הסנייק הגדול (שבו נבקר כאשר נגיע לשמורת גרנד טיטון). נהר הסלמון התגלה בשנת 1850 על ידי המשלחת של לואיס וקלארק ובגלל הקושי לעלות (או לרדת… לא זוכרת) בו בסירות קיבל את הכינוי – The River of no Return (איזה שמות יש להם לאמריקנים… תמיד משווים הרגשה של פראיות, וגילויים). בעלייה לגלינה פיק (Galina Peak), הנקודה הגבוהה ביותר בכביש, יש תצפית על יובליו של נהר זה. שלט אחר סיפר על גילוי האזור במטרה של סחר בפרוות (בעיקר ביברים) על ידי חברת מפרץ הדסון (שפעלה בעיקר בקנדה אבל גם כאן).

חזרה אלינו, מכיוון שיובל לא כל כך מרגיש טוב (סוחב איתו עוד מהארץ שפעת שלא ממש עברה), ומכיוון שעשהאל הרגיש שהוא לא מסוגל לעמוד בעוד יום שהוא רק נסיעה בלי הליכה משמעותית ברגל, החלטנו להתפצל. עומר ועשהאל יצאו למסלול אתגרי (כזה עם כמה מאות מ' עלייה), ואני ויובל נשארו עם הרכב (לאחר שהורדנו אותם בתחילת המסלול, בקצה דרך עפר די ארוכה) ויצאנו לנסיעה בדרך יפה (חלק סלולה וחלקה לא. האיכות לא משהו – דרך ממש על שפת תהום עם Landslides מכל עבר, ומלא אבנים שנפלו על הכביש) המובילה אל מעל לעיירה סאן ואלי. בשלב כלשהו החלטתי, למורת רוחו של יובל שעדיין מצפה לראות אריה הרים (כולם מספרים לנו שיש כאן הרבה), שהגיע הזמן להסתובב – יותר מדי בוץ ושלג, ואני אפילו לא יודעת להחליף פאנצ'ר (וגם יובל לא)…

חזרנו לעיירה, חיפשנו איילים בשדה הגולף (מקום מצויין בדרך כלל לראות איילים) אך ללא הצלחה, וקנינו בוריטו מקסיקני לנו, ולאלה שטיילו ברגל… בשעות אחר הצהריים אספנו את עומר ועשהאל (שגם הם היו מאוכזבים מכך שלא ראו אף בעל חיים במהלך הטיול. כנראה שהציד הרב עושה את שלו…) ונסענו לאזור בנהר עם נביעות חמות שפקח היערות הלאומיים סיפר לנו עליו. את שעות הערב העברנו ברביצה במים הלוהטים בנהר יפהפה (למעיינות קוראים Frenchman Hotsprings), כמעט לבד. כמה יופי יש במדינה הזו (איידהו)… מחר עוזבים אותה ועוברים לוויאומינג, בקרוב מגיעים לילוסטון. לילה טוב

בוקר מושלג בסטנלי

חווה ציורית

מזג האוויר הערפילי לא מאפשר לראות את יופיים של הרי הסותוות'

יום קר… ומושלג

דרך עפר מוקפת שיחי Sage. מובילה למסלול ההליכה בו הורדתי את הבנים

שלכת של עצי צפצפה

ובערב – רביצה במי מעיינות חמים (בחוץ סביב אפס מעלות)

יום 18 לטיול

איזה כיף! אנחנו בג'קסון וויאומינג. מחר מקווים לעשות מלא שעות של סיורי חיות בשמורת גרנד טיטון, בתקווה לראות סוף סוף דוב גריזלי

היום הייתה לנו נסיעה ארוכה מסאן ואלי שבאיידהו לג'קסון, דרך השמורה המונמנט הלאומי מכתשי הירח (Craters of the Moon). מונומנט לאומי זה משתרע על פני שטח שהוא כשמינית משטחה של מדינת ישראל ווכולל שדות בזלת שקיומם נזקף להוט ספוט (Hot Spot), הנמצא כיום מתחת לפני אדמת שמורת ילוסטון (שעליו אספר בהרחבה בימי ההמשך), שפעל באזור לפני 10-8 מיליון שנה. עם נדידת היבשות לכיוון דרום מערב, משאיר כיס זה את עקבותיו בכל רחבי צפון מערב יבשת אמריקה – היבשת היא זו שנודדת, כיס המאגמה אינו נודד. אף שכמות החומר שפרץ כאן מלב כדור הארץ הייתה אדירה (בחלק מהמקומות עובי הבזלת הוא מאות ואף אלפי מטרים), אין באזור הרי געש נישאים והמונומנט שטוח ברובו, שכן רוב הלבה שקלחה מבטן האדמה הייתה נוזלית וזרמה לפני השטח דרך קווי שבר (שהם למעשה סדקים בקרום כדור הארץ) ודרך חרוטי לבה קטנים, ולא מתוך הרי געש.

בזכות מזג האוויר היפה שפקד אותנו היום הביקור במכתשי הירח היה מרהיב. לא רק שדות הבזלת אלא גם הערבות של דרום איידהו, ההרים המושלגים, והחוות הציוריות… לקראת ערב עברנו מאיידהו לוויאומינג במעבר הרים מושלג מאוד החוצה את רכס הרי הטיטון. כאן בוואימנג החוות עשירות יותר ובבת אחת המראות מרשימים עוד יותר. וויאומינג היא מדינה עם נופים שהם ממש כמו בסרטים, ואני מאוד מתרגשת מזה שבטיול הזה הקצבנו זמן רב יחסית לטיול בה. הערב אנחנו ישנים בבקתה נחמדה בג'קסון (עם מטבחון שבו הכנו ארוחת ערב – הרבה יותר חסכוני ממלון שמחייב ארוחות במסעדות). גם הלילה התחזית היא להרבה מעלות מתחת לאפס ושוב תוכניות הקמפינג נגוזו. אבל – אנחנו מחממים מנועים לצפייה בבעלי חיים בגרנד טיטון ובילוסטון בימים הקרובים  לילה טוב

דרום איידהו, בדרך ל-Craters of the Moon

חזזיות על הבזלת ב-Craters of the Moon

מטפסים על חרוט של בזלת

פנורמה בארץ הבזלת

יום 19 לטיול

סוף סוף יום של מזג אוויר מושלם. כל כך נהנתי היום משמורת גרנד טיטון (הכי מכל הפעמים שביקרתי בה) עד שאני חושבת שהציון שנתתי לה בדירוג הפארקים הלאומיים שלי נמוך מדי…

הבוקר הורדתי את הבנים בנקודת ההתחלה של מסלול ההליכה לאגם פלפס ונסעתי לראות ולבדוק כל מיני מקומות בדרום השמורה ובעיירה ג'קסון (הם מאוד נהנו מהמסלול ואפילו התרחצו באגם… בררר. בחוץ פחות מ-15 מעלות)… אתמול עשהאל קרא במגזין מקומי על התקלויות שהיו כאן לאחרונה עם דובי גריזלי ולקח את הספרי דובים בכיס (ולא עמוק בתיק כמו בדרך כלל) ואפילו לראשונה אי פעם בדק אותו כדי להבין איך הוא עובד (אני אגב כבר ממש לא מרגישה פחד מדובים. אולי התהפכו היוצרות)….

השעות שלי לבד בלי הבעל והילדים היו ממש כייפיות.. מכל הדברים שראיתי ועשיתי הכי נהנתי ממוזיאון אומנות הטבע הסמוך לעיירה ג'קסון. מקום פשוט יפהפה – גם המבנה, גם הנוף, גם פסלי הברונזה של בעלי החיים מחוץ למוזיאון, אך בעיקר הציורים המרהיבים של בעלי חיים בתצוגות. זהו קונצפט של תמונות שמעולם לא נחשפתי אליו ואני חושבת שזה אחד המוזיאונים שהכי נהנתי מהם אי פעם.

בשעות הצהריים אספתי את החברה ונסענו צפונה, עוצרים בהמון נקודות תצפית ומחפשים בעלי חיים (וגם הספקנו לעשות בשעות בין ערביים עוד מסלול הליכה קצר למקום שנקרא Lunch Tree Hill). השלכת הצהובה של עצי הצפצה והגוון האדום של השיחים הסובבים את האגמים הביצתיים הופכים את גרנד טיטון ליפה במיוחד בעונה זו של השנה. זה, וכמובן העבודה שזו תקופה החיזור הן של האיילים הקנדיים והן של איילי הקורא (מוס), מה שהופך אותם לפעילים במיוחד ולמעניינים במיוחד לצפייה.

שמורת הטבע הלאומית גרנד טיטון ממוקמת בחלק הצפון מערבי של מדינת וואיומינג, מדרום לשמורת הטבע הלאומית ילוסטון ומצפון לעיירה ג'קסון. השמורה משמרת נוף הררי יוצא דופן ביופיו על רקע עמק ג'קסון הול שלמרגלותיו. רכס הרי טיטון המשונן הוא חלק משרשרת הרי הרוקי, ופסגותיו מכוסות שלג במשך כל עונות השנה. רכס זה החל להתרומם לפני כעשרה מיליון שנה בעקבות פעילות של קו שבר, שדחף אותו כלפי מעלה וגרם לעמק שלצדו לצנוח. קרחונים שהיו באזור בתקופות הקרח חרצו את הקרקע בעמקים סביב ועיצבו את ההרים ואת האגמים שלמרגלותיהם לצורתם הנוכחית. שתי הפסגות הגבוהות ברכס הן הר גרנד טיטון שגובהו 4,197 מ' מעל פני הים, והר אוון שגובהו 3,940 מ' מעל פני הים. הפרש הגובה בין פסגות ההרים לבין העמק שממזרח להם הוא כ-2,500 מ', המתרוממים על פני מרחק קצר מאוד.

ומה בשלל בעלי החיים של היום? דוב גריזלי וזאבים – עדיין לא 😪. אבל כן ראינו מלא איילים (אייל קנדי ואייל קורא – את אחד המוסים הבנים ראו במגרש החניה בסוף המסלול – ולא מהרכב לשם שינוי) וגם קויוט אחד שחיפש מזון בחניון לילה.

מחר מצפינים לילוסטון ומכיוון שהטמפרטורה ביומיים הבאים תהיה בלילה 'רק' סביב האפס ולא המון מתחת לכך – מתכננים ללון שני לילות בקמפינג (לפני שהטמפרטורה צפויה לצנוח למינוס עשר ביום רביעי, ואז נחזור למלונות). הטיול הזה תוחשב עם תקציב להרבה קמפינג ומעט מלונות וכרגע בגלל הקור העז המצב הפוך… מכיוון שבילוסטון אין כמעט קליטה יש מצב שלא אעלה פוסטים ביום-יומיים הקרובים, אבל מבטיחה לחזור לספר על הכל ברגע שתהיה לי קליטה 

חווה מורמונית נטושה בגרנד טיטון

כאן עוד לא ראינו אמנם ביזונים כפי שהשלט מעיד שיש, אבל כן ראינו נוף פסגות מושלג מבעד לערבות העשב

ציורי הטבע במוזיאון לאומנות הטבע הסמוך לעיירה ג'קסון פשוט מרהיב ביופיו, כמו הציור היפהפה של הביזון שבתמונה

שלכת מרהיבה והר טיטון הנישא

שקיעה. באחו זיהינו כמה איילי קורא שאי אפשר לראותם בתמונה

יום 20 לטיול

אחרי כמעט שבועיים של חיפושים – סוף סוף היום זה קרה! דוב גריזלי ענק שעומר ויובל זיהו ליד הכביש המקשר בין שמורת גרנד טיטון לילוסטון. בעקבותינו עצרו במקום עשרות מכוניות ובכל פעם כשהדוב נעלם לכמה רגעים –כולם עזבו. כמה דקות לאחר מכן, כשהוא צץ מחדש – שוב אותו סיפור. רק אנחנו נשארנו במקום לפחות שעתיים, הרי לא כל יום רואים דוב גריזילי, ואחרי שנים של טיול בארה"ב ובקנדה וכמה חודשים של טיולים באלסקה זו ללא ספק אחת התצפיות הכי טובות שלנו.

אחרי שמספרם הגיע לסביב 400 בלבד בכל ארה"ב למעט אלסקה, אוכלוסיית דובי הגריזלי מתאוששת, ואם אני זוכרת נכון – היום מספר הדובים עומד על סביב 700 .בכל עצירת תצפית על בעלי חיים עוצרים ליד הדרך צלמים עם עדשות ענק. אצל חלק מהצלמים הללו, הלבושים בדומה לציידים בבגדי הסוואה, נראה שעדשת המצלמה החליפה את כוונות הרובה. בכלל – ג'קסון, שבמקור הייתה עיירת בוקרים וציידים (עם תצוגות של פולחצים ושל קרני איילים כמעט בכל פינה) היא היום עיירה שמקדשת את עולם החי שסביבה. יש בעיירה הרבה גלריות של צלמי טבע, יש בקרבת העיירה מוזיאון נהדר לציורי בעלי חיים (עליו סיפרתי בפוסט הקודם) והסיבה שבגללהרבים מאוד מבקרים כאן היא בזכות עולם החי העשיר שבמקום. בסופו של דבר העניין הכלכלי יקבע את עתיד בעלי החיים של האזור – ככל שהתיירות בעקבות בעלי החיים תכניס יותר כסף (בהשוואה לציד ולדיג למשל) ככה יעשו ככל הנראה יותר מאמצים לשמר את היופי הטבעי הזה.

חזרה אלינו. אנחנו עכשיו בחניון הלילה מדיסון בשמורת ילוסטון. הלילה רק סביב אפס מעלות (ולא פחות מכך) ולכן החלטנו שהגיע הזמן להוציא את האוהל מהקיטבג שקשור לנו על גג הרכב. אז אני יושבת עכשיו באוטו בחניון הלילה מדיסון עם שני זוגות מכנסיים, שתי חולצות תרמיות, מעיל וגרביים שמיועדות לקוטב הצפוני. עוד מעט נכנסת לשק השינה שלי שמתאים למינוס 16 מעלות. חבל רק שאין לשקי השינה המשוכללים הללו פיתרון לכך שצריך לקום בלילה לפיפי ):

את מחר ומחרתיים נקדיש לאגני הגייזרים של השמורה לפני שנעלה צפונה לחלקה הצפוני. במהלך היום הזה, שמזג האוויר בו היה מושלם, נסענו צפונה מג'קסון לילוסטון עם נוף הרי הטיטון הנהדרים ברקע. ראינו היום כמה מוסים, ביזונים, לוטרות נהר, וכמובן את דוב הגריזלי שאנחנו כבר כל כך הרבה זמן מחכים לראות. בנוסף הספקנו להתרחץ במעיינות החמים הקלברי (לא מוכרים ובגלל שקשה למצוא אותם אפילו הוצאתי אותם מהטקסט של הספרים שלי) בגבול שבין שמורת טיטון לילוסטון.

הכניסה לשמורת ילוסטון הייתה מרגשת. זו פעם רביעית שלי כאן ועדיין אני מרגישה כאילו זו פעם ראשונה. במהלך הנסיעה בשמורה עברנו פעמיים את קו פרשת המים של צפון אמריקה (ה-Divide Continental), אינו מרחוק את אדי העשן מכל המעיינות החמים שבהם נבקר מחר וכן נתקענו בפקק תנועה ארוך בגלל עדר ביזונים שהתיישבו על הכביש הראשי. בילוסטון קשה לתכנן את לוחות הזמנים… תצפיות על בעלי חיים וכן פקקי תנועה שנובעים מכך שרבים אחרים עוצרים אף הם לצפות יכולים לשבש לוח זמנים צפוף. לכן בילוסטון – יותר מכל שמורה אחרת בארה"ב, חשוב שהשהות תהיה מרווחת.

ילוסטון זה לא יוסמיטי ולא זאיון או ברייס. אין כאן הרבה נופים דרמטיים או טופוגרפיה תלולה. אבל יש כאן משהו באוויר שהוא בראשיתי ומרשים הרבה יותר. הרגשה של פראיות אמיתית. עם הכניסה לשמורה עצרנו לביקור קצר במעיינות הסמוכים לאגם ילוסטון. עומר במיוחד לא הפסיק להתלהב. יש בה משהו בשמורה הזו שאי אפשר להישאר אדישים לגביו.

ממשיכים צפונה לצד רכס הרי הטיטון אל עבר ילוסטון

השתקפות מושלמת של ההרים באגם קטן השוכן לצד הרכס

יובל מרגיש את עצמת הטבע (סתאם – אמא שלו אמרה לו לעמוד ככה) מול אגם ג'קסון

והנה הוא – הגריזלי הראשון שלנו לטיול הזה. זהו ירד הלחץ. ראינו. אפשר להפסיק לחפש

שיתוף פעולה משפחתי. עומר זיהה את הדוב ויובל תיעד (אכן התקרב קצת יותר מדי לדוב את התמונה צולמה עם זום 300 ומקרבת הרכב)

בפינה השמאלית למעלה – מעיין חם שהבנים רובצים בו. עשהאל היה בשלב זה במיוחד מאושר עד הגג. המקום באמת יפהפה, פראי ולא מתוייר (למעט מקומי עירום אחד שרבץ בבריכה עליונה יותר היינו לבד)

וזה כבר במעיינות החמים הסמוכים לאגם ילוסטון בשמורת ילוסטון כמובן

הקויט הראשון שלנו לטיול זה (כמותו יבואו עוד רבים בימי ההמשך). צילם: יובל דגני כמובן

ביזונים ואדי מים העולים מתוך ערבות העשב – המראה המייצג ביותר של שמורת ילוסטון

מוזמנים לעקוב אחרי הטיולים שלי גם באינסטגרם

לצפייה במפת המסלול: https://www.maslulim-america.com/maptripfall2019/

 

עקבו אחרי האינסטגרם שלי

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

וקבלו עדכונים, מידע על מבצעים, המלצות על יעדים חדשים ועוד, והרבה לפני כולם.