רוד טריפ בקנדה – הטקסט הבא הוא יומן טיול שהעלתי בדף הפייסבוק שלי בסיומו של כל יום טיול. הטיול נערך בתאריכים 18.9.19-26.10.19
יום 1 לטיול
הצבענו, ראינו את המדגם וטסנו – עומר (הבן האמצעי שלי) ואני לנתב"ג, שם עלינו על הדרימליינר החדש של אל-על בדרך לסיאטל (עם קונקשן קצר בסן פרנסיסקו – קצר מדי… כמעט פספסנו את הטיסה). יצא לי לטוס עם אל-על בעיקר ליעדים רחוקים, ובעיקר להונג קונג ולארה"ב. אני שומעת הרבה טענות על אל-על אבל אני כל פעם שטסתי איתם הייתי מרוצה מאוד. וגם הפעם צוות דיילים אדיב במיוחד, טיסה שקטה ונעימה, ואפילו (ואת זה לא ראיתי אף פעם בטיסות) – דיילים שבאמצע הטיסה מנקים את השירותים (שהיו הודות לכך מבריקים במשך רוב 14 שעות הטיסה).
הביקור בסיאטל הפעם הוא בעיקר בשביל עומר (שביקר בה לאחרונה כשהיה בן שבע ולא זוכר דבר), וכן בכדי לפגוש את בני הדודים החתיכים והמתוקים שלי גל ורנה (שעובד ככבאי באזור הר רייניר!) שחיים בעיר (ובעצם גם בגלל שהמשך טיול שלנו הוא לקנדה ואח"כ לארה"ב, וסיאטל היא המקום הכי נוח לשכור בו רכב עבור טיול שכזה – שכן שכירת רכב בקנדה והחזרתו בארה"ב בעייתית).
מכיוון שאת עבודות העדכון שלי לספרים הכוללים את סיאטל עשיתי כבר בביקור הקודם הקודם בעיר לפני פחות משנה, הפעם אני לא צריכה להקדיש את הביקור (הקצר) בעיר לעבודה.
כשאתה מגיע לעיר בחו"ל ואתה מכיר אותה היטב, ברמה שאפילו אינך זקוק למפה כדי לטייל בה, זה כיף גדול. ככה אני מרגישה בסיאטל. אז אחרי שבחרנו רכב (כמו תמיד אני שוכרת רכב של אלאמו בחברת אופרן. הפעם קצת התעכבנו כיוון שלא היה מבחר של רכבים מהסוג שהוזמן, והיינו צריכים להתעקש ולחכות עד שיביאו מניקוי את הניסן פ'תפיינדר 4 על 4 שרצינו) נסענו לסיאטל סנטר, מצאנו חניה במחיר סביר, ולקחנו את רכבת העילית לדאונטאון.
אני מתה על סיאטל. אני מודעת שייתכן והאהבה הרבה שלי אליה קצת מוגזמת וקשורה לכך שהורי התגוררו בה בעבר וכן דודי גר בה, והזכרונות המשפחתיים שיש לי ממנה הוא חיוביים מאוד. אבל גם אם איני אוביקטיבית – סיאטל עודנה יפהפייה. זוהי עיר השוכנת על כמה גבעות המזדקרות מעל מי מפרץ פוג'ט. ממערב ניתן לראות מרחובותיה התלולים את הפסגות של רכסי הרי האולימפיק וממזרח תוחם את העיר רכס הרי הקסקיד והר הגעש ריינר העוטה קרחונים ושלג עד. סיאטל היא עיר ליברלית ונעימה (למעט מחוסרי הבית הרבים שבה – בדומה לוונקובר, סן פרנסיסקו וערים נוספות במערב שיש בהן הן מזג אוויר סביר ושהן מקבלות פנים להומלסים באופן יחסי) והיא מהווה בסיס יוצא דופן לטיולי טבע באזור.
בתום טיול רגלי קצר ברחובות הדאונטאון ובשוק האומנים/איכרים הססגוני של העיר חזרנו לרכב ונסענו לשכונת קווין אן שממנה יש תצפית נהדרת על העיר ולפעמים גם על הר ריינר (שהיום נחבא מאחורי העננים), משם שמנו פעמינו לחנות הדגל של REI, אליה הזמנו שקי שינה וציוד נוסף עבור ימי הטיול הבאים. בסיאטל ובסביבתה נולדו גופים שהיום הינם מותגים המייצגים במידה רבה את התרבות האמריקנית – נוסף על חנות זו, בפרברי העיר נולדו גם קוסקו, סטרבקס, מיקרוסופט ונוספים שמפאת העייפות (כותבת את הדברים הללו לאחר איזה 20 שעות ערות) פרחו מזכרוני. מחר נדגום ודאי את קוסקו כמקום הצטיידות לטיול הארוך הצפוי לנו, ולפני שאנחנו עוזבים את הציווליצזיה לטובת הטבע המרהיב שאנחנו מקווים לפגוש 
לילה טוב מסיאטל
קו הרקיע של סיאטל משכונת קווין אן
יום 2 לטיול
היום השני לטיול קמפינג (באוהל או בקרוואן) הוא תמיד הכי מעייף… בעיקר אם מדובר בטיול ארוך, בעיקר אם מדובר בטיול שיכלול גם מזג אוויר קר (ברוב הבתים בישראל אין בהכרח ציוד מתאים לקור), ובעיקר אם מדובר במשפחות עם כל מיני עניני אוכל (שומרי כשרות, משפחות שיש בהן אלרגיות למזונות שונים וכדומה).
אז היום היה היום השני של הטיול שלי (אנחנו עדיין לנים אגב במלונות אבל עוד כמה ימים מצטרפים אלינו שאר בני המשפחה ועוברים ללינה באוהל). בדרך כלל אני מתקתקת ימים כאלה (וטוב שכך שכן יש לי משפחה עם אפס סבלנות לכל מה שקשור לשופינג), אבל את היום הזה לא הצלחתי לתקתק, והוא נגמר מאוחר מהצפוי ועם הספק גרוע מבחינת היעד שאליו תכננתי להגיע (הכוונה הייתה לעבור את הגבול לקנדה ולהתקדם בה לפחות שעתיים צפונה).
מזג האוויר הקר הצפוי לנו הוא אחת הסיבות לאי התקתוק… לעומר לא היה מעיל, ליובל – שמצטרף אלינו עוד כמה ימים בקלגרי – נקרעו הנעלים ונאבדו כל הסווטשרטים החמים שקניתי לו רק לפני שנה, וגם אני שכחתי את הפליז החם שלי מסתבר בסוכנות ששכירת הרכב בסיאטל.
אז היום התחיל בקוסקו (אני ממש לא עושה הרבה שופינג אבל יש לי מסתבר שריטה בעניין קוסקו, וכמובן שיש לי גם כרטיס חבר), המשיך בחנות של קולומביה באאוטלט של העיירה אוורט (ובעוד כמה חנויות סמוכות), עבר לוולמרט (צידנית, בטריות, ספרי דובים, כריות, שרשראות שלג וכמובן אוכל ומלא פיצעפקס קטנים כפי שאפשר לראות בתמונה להלן) ומשם לסופר של רשת הול-פודס (עבור הטבעוני והאלרגי לחלב שבינינו). בדרך פאסט פוד קצר בבורגר קינג (ההמבורגר הטבעוני החדש שלהם מרגיש אגב כמעט כמו בשר אמיתי) והופ.. נגמר היום (וכרגיל בוזבז יותר $ מאשר תוכנן 😒).
מחר קמים מוקדם ויוצאים סופסופ אל הטבע. מקווה לספר לכם בקרוב על דובים ונופים, ולא רק על הקטע החומרני יותר של ארה"ב 😊. לילה טוב מכאן ובוקר טוב לשם…
לרשימת ציוד מומלצת לטיול
לרשימת ציוד מומלצת לטיול קמפינג
רוד טריפ בקנדה – הצטיידות, עגלה מלאה בוולמרט
יום 3 לטיול
מאוששים מהג'ט לג התעוררנו מוקדם וחצינו את הגבול צפונה, אל פרובינציית בריטיש קולומביה, בדרך אך הרי הרוקי הקנדיים.
בבריטיש קולומביה התאהבתי לראשונה כשהייתי כבת 20, עוד לפני שבכלל ביקרתי בה. נכנסתי לסניף של איסתא בדיזינגוף סנטר ושם ראיתי תמונה של שני אנשים, יושבים עירומים (מצולמים מהגב) לשפת אגם עם מים צלולים ונוף נהדר מסביב. היה בה משהו בתמונה הזו שהיפנט אותי וידעתי שלמקום הזה אני חייבת להגיע. בגיל 24 עשיתי את הטיול הראשון הגדול שלי ב-BC, בגיל 32 טיילתי בה טיול ארוך נוסף (הפעם עם שני ילדים קטנים), בגיל 37 נסעתי אליה שוב (הפעם כבר עם שלושה קטנטנים) ומהנסיעה הזו נולד הספר הראשון שלי על קנדה, שכולל כמה פרקים מורחבים על פרובינציה זו. בין לבין עשיתי עוד שתי גיחות קצרות לאי ונקובר (שבמערב קולומביה הבריטית) ולפני כשנה עשיתי באי טיול נוסף. אז היום, בגיל 49, מתחיל למעשה הטיול השביעי שלי בקולומביה הבריטית, והפעם במטרה לעדכן את אותו ספר שנכתב לפני 12 שנה.
ומה עם האגם אתם ודאי שואלים? ובכן אותו טרם מצאתי, והאמת היא שאני חושבת שככל שהשנים עוברות והפיתוח גובר, את ההרגשה שהעבירה התמונה שצולמה בו אפשר כנראה למצוא כיום רק בטריטוריות צפוניות יותר של קנדה כמו יוקון, ססקצואן והטריטוריות הצפון מערביות…
אז מה היה לנו היום?
– מזג אוויר לא רע מצד אחד, אך מן הצד השני שילוט רב לאורך הכבישים על כך שמתאריך 1.10 יש חובת נשיאת שרשראות שלג – תזכורת לכך שהחורף קרב (אנחנו רכשנו שרשראות בוולמרט. חברת ההשכרה לא מרשה רשמית לשים שרשראות אך מצד שני במקרה חירום – איזו עוד אופציה יש?).
– נופים נהדרים של קניוני נהרות הפרייזר והתומפסון שמנקזים את המורדות המערביים של הרי הרוקי.
– שמות כמו פרייזר ותומפסון שמאחוריהם עומדים סיפורים מופלאים על גילוי מערב היבשת על ידי האדם הלבן (על כך עוד יסופר בהמשך הטיול).
– התחלה של מרחבים וכניסה אל פראיות שמעכשיו והלאה תתעצם ודאי בכל יום.
– אייל אחד, להקות של ברנטות קנדיות, עדר מרוחק של כבשי הרים ועיט ים קירח אחד.
– נסיעה דרך שמורות אינדיאניות שמה שמאפיין אותן בעיקר למרבה הצער הם בתים עלובים, עוני והזנחה.
– המון שרידים של שריפות היער הנוראיות שפקדו את קולומביה הבריטית לפני שנה ולפני שנתיים.
– ביקור בכמה מקומות שהייתי בהם מזמן מזמן (למשל עיירה בשם לילואט ואגם ששמו Fawn) ושהיום נראו לי שונים לחלוטין.
– התחלה של אזורים ללא קליטה (כמה משחרר להיות קצת מנותקים) וטינאיגר אחד שהוכרח על ידי להתחיל להבין לאן אנחנו נוסעים לא דרך מסך של גוגל מפס אלא באמצעות מפה אמיתית. מנייר.
נשתמע מחר 😊
Fawn Lake
יום 4 לטיול
הבוקר של יום הטיול הזה התחיל ב'מבצע אבוקדו' – ככה זה כשמטיילים עם ילד טבעוני שאין לו מה למרוח על הלחם (וכל האבוקדואים שקנינו בתחיל הטיול קשים ולא רוצים להבשיל). המבצע צלח בדמותם של אבוקדואים רכים בסופר של העיירה קלירווטר.
טוב עכשיו ברצינות. היה לנו יום שהתחיל חלש – עם שיט דובים בעיירה בלו ריבר שהיה ככה ככה – לא דובים ולא יער, אבל כן קרחונים, נהר יפהפה ושיט שאם לא היינו ותיקי אלסקה וקנדה אני מניחה שהיינו מתלהבים ממנו יותר…
העיירה בלו ריבר עצמה אגב נראית כאילו הזמן עמד בה מלכת. ביקרתי בה לראשונה לפני המון שנים וחוץ ממגרש משחקים חדש ומגלשה שאפשר להתגלש ממנה למים בחוף האגם העירוני, נראה שהכל בה קפא. אפילו מלון ההלי-סקי המפואר נראה בדיוק כפי שנראה לפני למעלה מעשרים שנה.
צפונה מבלו ריבר, הפסגות עוטות הקרחונים של הרי הרוקי התחילו להתגלות בפנינו במלוא הדרן. מזג האוויר היה בהיר וככל שהדרך התמשכה ה'וואו' היה הרבה יותר עוצמתי. כביש 5 ולאחריו כביש 16 שהובילו אותנו לכיוון שמורת ג'אספר זכו לכינוי 'הראש הצהוב' (על שמו של סוחר פרוות שהיו לו פסים צהובים בשער, או על שמו של אינדיאני צהוב שער שהוביל את סוחרי הפרוות דרך מעברי ההרים). יצא לי לנסוע בדרך הזו יותר מפעם אחת אבל אף פעם לא בראות טובה, ותכלס לא ידעתי עד היום מה אני מפספסת (שזה אגב משהו מאוד אופייני לטיול בהרי הרוקי).
הר רובסון, ההר הגבוה ביותר בהרי הרוקי הקנדיים אינו מגיע אמנם לגובה של 4 ק"מ אבל העובדה שהוא מתרומם בתלילות מהאזורים המקיפים אותו משווה לו מראה גבוה בהרבה. בדומה הר דנאלי של אלסקה (שהוא אמנם גבוה בהרבה אך גם הוא מתרומם בתלילות רבה) הוא יוצר סביבו מעין מיקרו אקלים ובדרך כלל מכוסה מעטפת עננות. אז היום the mountain was out, והמראה היה של מליון דולר, והרבה יותר מכך.
ואם לא די בכך, באחו שמול מרכז המבקרים ליחך את העשב דוב שחור ענק (הכי גדול שראיתי אבר). למרות הדוב ולמרות שהשעה הייתה קצת מאוחרת החלטנו שחייבים לחלץ עצמות ויצאנו למסלול לא קצר – 4.5 ק"מ לכל כיוון, אל אגם קיני.
לטייל ברגל כשאתה יודע שיש בסביבה דובים זה לא תמיד פשוט. הרגשתי דה-ז'ה-וו לטיולים שלי ברגל באי ונקובר באוקטובר שעבר עם חברתי ושותפתי לכתיבת ספרוני סדרת זום-אין שרון גולדמן (אשכרה טיילנו במסלולים שלכל אורכם היו גללים טריים של דובים), למעט הבדל קטן – עכשיו אני מטיילת עם הבן שלי ובמקרה הצורך אצטרך להקריב עצמי למענו (סליחה שרון ).
סתאם. אני לא באמת חושבת שיקרה משהו – אבל כן הולכת עם ספרי דובים בהיכון וכן מתכוונת לקנות מחר פעמונים… עד היום יצא לי לראות דוב במסלול רק פעם אחת – בשמורת דנאלי שבאלסקה. האמת היא שלא ממש ראיתי אז את הדוב – גריזלי ענק – אבל אנשים שהתקהלו על הכביש וניסו להזהיר אותי גרמו לי להבין שעלי לעשות אחורה פנה (וטוב שכך שכן טיילתי אז לבד עם רותם הבן הגדול שלי כשהיה בן 8, וכן היינו מסתבר קרובים מאוד לדוב אך זה לא הבחין בנו כנראה ולכן לא ברח, והיינו עלולים להבהילו).
כל ענייני הדובים, פלוס זה שאני לא ליד המחשב כל היום (ולכן יש לי קצת זמן פנוי לחשוב), גרמו לי קצת להרהר בכל עניין הקשר לטבע של אמריקנים וקנדיים מול ישראלים. כאן החיים בחפיפה עם דובים ופומות (שבעיני הרבה יותר מפחידות מדוב שכן הן תוקפות בהפתעה) הם חלק מהחיים, גם כאשר בעלי חיים אלה חיים בקרבת מקומות יישוב וגם כאשר הם פולשים לך לבריכת השחייה הביתית. בארץ לעומת זאת כאשר צבועה (ששמה רותי), בעל חיים לא מסוכן לאדם, חיה וגידלה את גוריה בסביבות העיר מודיעין (העיר פלשה לתחומי המחיה של החיה ולא ההפך) צו בית משפט חייב את רשות שמורות הטבע לתפוס את רותי ולהעבירה ממקום מחייתה.
על אותו משקל כאן יש מאות אלפי בתים בתוך היער במקומות המועדים לשריפות ענק. יש איסורי הבערת אש, יש חינוך למניעת שריפות, יש ציוד ותחנות כיבוי רבות, ומעל לכל – כבאי כאן זה מקצוע מכובד עם קביעות ושכר הגון. ובארץ? בשל פחד משריפות נעקרו בחודש האחרון סביב היישוב שבו אני גרה מאות עצים באופן שבעיני הוא לא הגיוני. שני הסיפורים הללו משתלבים היטב עם ההרגשה שתמיד יש לי בטיוליי בארה"ב ובקנדה על אובדן הקשר שלנו הישראלים עם הטבע. כמובן שהסיבות לכך מובנות – יש לנו פחות טבע, אך יש לכך לדעתי גם סיבות נוספות (חינוך למשל) שעליהן לא ארחיב כאן בשעת לילה מאוחרת זו (שעון אלברטה).
נחזור לקנדה… המסלול לאגם קיני היה יפהפה. סיימנו אותו לקראת חשכה, בדיוק בזמן להיכנס לבדוק את שני חניוני הלילה של שמורת הר רובסון (אה כן, בטיולים שלי אני בודקת חניונים, מדרגת אותם ואחכ כותבת עליהם בספרים שלי…). באור אחרון, בדרך לג'אספר – מוס ענק (יותר מענק. עצום) רץ באחו מכיוון הכביש אל כיוון היער. לא האמנו למראה ענינו – לכמה מזל (מבחינת צפייה בבעלי חיים) אפשר לזכות ביום אחד?
ריבר ספארי. מחפשים דובים אך לא מוצאים…
שיט בסירת מנוע בריבר ספארי
שיט בקאנו בריבר ספארי
הר רובסון במלוא הדרו
נוסעים להר רובסון
יום 5 לטיול
מעבר למישורי אלברטה, בדרך מערבה אל קולומביה הבריטית והאוקיינוס השקט, מתרומם מחסום אדיר בגובה של כ-3,000 מטרים המהווה את קו פרשת המים של אמריקה הצפונית, ונמשך מחופי אלסקה בצפון ועד מדינת ניו-מקסיקו בדרום, מרחק של כ-5,000 קילומטרים. החלק הקנדי של ההרים, אחד המקומות הפראיים בעולם, שוכן על הגבול בין המחוזות אלברטה וקולומביה הבריטית שבמערב קנדה. זוהי ארץ של פסגות מבותרות הנוגעות בעננים, של אגמים בצבע טורקיז המנקזים את מי הקרחונים, של יערות סבוכים המשתפלים במדרונות תלולים, ובעיקר ארצם של הדובים, הזאבים והאיילים.
הטקסט הנ"ל פותח את הפרק המתמקד בהרי הרוקי הקנדיים בספר שלי – קנדה מערב מסלולים. https://bit.ly/2mtOemy
והלילה לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות שהיום אני מטיילת בשמורת ג'אספר, שהיא השמורה הגדולה ביותר בהרים אלה.
הבוקר התחיל בנסיעה לאגם מליין, האגם הגדול בשמורה שהוא למעשה פיורד שנחרץ על ידי קרחונים. הסתיו כבר כאן וצבעי השלכת נהדרים (שלכת של עצי צפצפה בגוון כתום וצהוב). הופתעתי מעד כמה טוב אני זוכרת את הדרך הזו (עד כדי כך שתהיתי לעצמי האם נסיעת העדכון לכאן בכלל הכרחית – אולי היה עדיף במקומה לנסוע למקומות בהם טרם ביקרתי ולכתוב עליהם, כמו למשל ניו פאונדלנד, לברדור, ססקצואן והטריטוריות הצפון מערביות).
מזג האוויר היום אמנם לא האיר לנו מאוד פנים, אבל למרות הגשם הקל ולמרות העננות – לפחות ראינו את ההרים (מה שאינו מובן מעליו בכלל בטיול לרוקיס). בתום הנסיעה המהממת אל אגם מליין, לצד מצלעות שנטויות בכמעט 90 מעלות על צדן, יצאנו לשיט נחמד מאוד באגם מוקף הקרחונים (כולל עצירה קצרה באי ספיריט), ובסיומו המשכנו למסלול הליכה חמוד אל אגם מוס (מוסים לא ראינו אמנם ליד האגם אבל כן ראינו מוס ענק שוכב לצד הכביש בדרך חזרה לגאספר) וכן לביקור בקניון מליין.
גולת הכותרת של יום זה –
1. זכרי האיילים הקנדיים שמתרוציים באמוק ביערות השמורה. בתקופה זו האיילים נלחמים על הרמון הנקבות ומשמיעים קולות חזקים (שנשמעים כמעט כמו צרחות). זוהי התקופה בה האיילים גם מסוכנים במיוחד ועלולים לתקוף ללא התראה (אנשים ומכוניות).
2. נסיעה מרהיבה בשעת שקיעה מזרחה, לאורך נהר האת'בסקה אל עבר העיירה הינטון השוכנת מחוץ לשמורה (בה אנחנו ישנים הלילה), פלוס גיחה קצרה למעיינות החמים מיטה (המעיינות הם לא שמחה גדולה לדעתי, אבל הדרך לשם – וואו). הנוף לכל אורך הדרך המובילה מזרחה עוצר נשימה. כמעט יפה מדי… העין לא יודעת לאן להסתכל. לעתים נדמה שכל מצוק בלי שם כאן (ורק לאורך הדרך הזו יש עשרות, אולי מאות) הוא ברמת יופי של אל קפיטן או הף דום (המצוקים המפורסמים של יוסמיטי).
מחר ממשיכים להר אדית קאבל ואזורים נוספים בדרום מערב השמורה. בחוץ יורד כעת גשם חזק שכנראה ילווה אותנו רוב היום מחר. עוד יומיים/שלושה אמורה להגיע להרים חזית קרה ויתחיל ככל הנראה לרדת שלג. חוקי מרפי – עוד שלושה ימים אנחנו גם אמורים להתחיל את חלק הקמפינג של הטיול ): ואני תוהה – האם זוג שרשראות השלג לרכב שרכשתי זה מספיק? או שבעצם היה עלי לרכוש שני זוגות? המשך יבוא…
אגם מליין
השיט באגם מליין
אייל קנדי זכר
נקבת אייל קנדי באחד מרחובותיה של העיירה ג'אספר
מצלעות ההרים וצבעי שלכת
מוזמנים לעקוב אחרי הטיולים שלי גם באינסטגרם
לצפייה במפת המסלול: https://www.maslulim-america.com/maptripfall2019/
