שבע מעלות מתחת לקוטב (חלק ה) – בריאן איש הכלבים

למחרת בבוקר הילדים עזבו את המלון לפנינו ויצאו לטייל לבד ברחובות העיירה, בעוד אנחנו נשארנו בחדר האוכל של המלון עם הקפה של ארוחת בוקר. פגשנו אותם אחרי כחצי שעה משתוללים עם כמה גורי כלבי האסקי, מפטפטים בהתלהבות עם אדם מבוגר ומזוקן, שנראה כאיש הרים אמיתי. הם הציגו בפנינו את בריאן, וסיפרו לנו שהוא זה שמגדל את כל כלבי ההאסקי שראינו בימי הטיול הקודמים, קשורים לצד מלונות בפאתי העיירה. בריאן הציע לילדים להתלוות אליו להאכלת הכלבים ואנחנו הסכמנו (מסיבה שלא ברורה לנו) לאשר להם לנסוע יחד עם אדם שאינו מוכר לנו באזורים שזרים לנו לחלוטין (אך כמובן נסענו בטנדר שלנו אחרי הטנדר שלו, בו נסעו שלושת ילדינו).

בריאן נולד בקליפורניה אך את רוב חייו העביר בצ'רצ'יל. הוא מגדל זן טהור של כלבי האסקי קנדיים ויש לו 110 כלבים. כל כלב קשור בשרשרת ארוכה למלונת עץ. פעם ביום הוא יוצא להאכיל את הכלבים. כלבי ההאסקי אוכלים בשר תרנגולות שמאוחסן במכולה מקוררת גדולה. הילדים נכנסו עם בריאן למכולה ועזרו לו להעמיס את הבשר הטחון.

התחנה הראשונה הייתה האזור בו מרוכזים הכלבים הצעירים, גורים חמודים להפליא, שובבים, שמנמנים וחברותיים. הילדים האכילו אותם ותוך כדי כך השתוללו איתם וקרנו מאושר. בהמשך הילדים נסעו עם בריאן לאזור מרוחק יותר מהעיירה שם הם האכילו את הכלבים המבוגרים יותר. התחנה האחרונה הייתה המקום בו מוחזקים הכלבים הבוגרים. סביב דרך עפר מעגלית קשורים כמה עשרות כלבים ובריאן הנחה את הילדים כיצד להתקרב אליהם ולזכות באמונם. הילדים (הצמחונים והטבעונים שלא נוגעים בבשר בדרך כלל) עבדו קשה בסחיבת נתחי בשר עוף הגשתם לכלבים בעוד אנחנו עמדנו עם בריאן וקשקשנו.

לשאלתינו האם דובי הקוטב לא מהווים איום על הכלבים בריאן סיפר לנו שדווקא הזאבים, ולא דובי הקוטב, הם אלה שעלולים לתקוף את הכלבים ולראיה הראה לנו כלב שהצליח בקושי לשרוד מתקפה. "בגלל החשש מפגיעת חיות בר אני שומר על הכלבים הצעירים קרוב יותר לעיירה" סיפר בריאן. היום הוא מתפרנס בעיקר ממכירת הכלבים ללקוחות מכל רחבי העולם, וניכר שהוא מתגאה מאוד בזן כלבי ההאסקי הקנדי שאותם הוא מגדל. כמו רבים אחרים כיום בצ'רצ'יל, גם הוא עסק בעבר בתיירות והשתמש בכלבים למסעות מזחלות אבל היום הוא כבר אינו עוסק בכך בתואנה שזה מסוכן מדי, שכן לדבריו "הכלבים אינסטנקטיבית רודפים אחרי דובי קוטב". בריאן סיפר לנו על כך שפעם הוא הדריך זוג מבוגר שעף כך ממזלחת. בהמשך הוא סיפר לנו שהוא עצמו הלך פעם לאיבוד בטונדרה, ובכלל לבריאן היו המון סיפורים מרתקים ואולי זו בכלל אופן ההתבטאות שלו, המושגים בהם הוא משתמש (הלקוחים מהעולם הפראי של הצפון הרחוק) והמראה שלו (שנראה כאילו לקוח מתוך סרט), שגרמו לנו לשמוע את סיפוריו כאילו היינו מהופנטים.

בשעות אחר הצהריים נפרדנו מבריאן (שההפגישה איתו ועם כלביו הוגדרה על ידי הילדים כחלק המוצלח ביותר של הטיול), ונתנו לו מזכרת קטנה מישראל. הוא בתמורה פינק אותנו בריבת אוכמניות ובדיסק בו סרט שהוכן על אודות חייו. את השעות האחרונות בצ'רצ'יל הקדשנו למוזיאון האינדיאני הקטן בו יש פוחלצים של בעלי חיים וכן תצוגות על אודות חיי הילידים המקומיים. התצוגה המעניינת ביותר היא של תמונות של ילדים מנונאווט המספרים מה המאכל האהוב עליהם – לווייתן חדקרן (Narwhal) ממולח, קריבו עם סויה, כלב ים מעושן ולווייתן בלוגה לא מבושל. אמיל (מדריך שיט הבלוגות) סיפר לנו לפני כמה ימים שבן אדם רגיל אינו יכול לעכל מאכלים אלו, לדבריו "כדי לעכל את המזונות הללו אתה חייב שיהיה לך חיידק מיוחד בקיבה שאותו עלייך לאכול מילדות".

לאחר הביקור במוזיאון עוד קפצנו לרחצה בבריכת השחיה העירונית המקורה (בריכה חצי אולימפית, חדישה) שהייתה ריקה מאדם, ובשעת ערב עשינו דרכינו ברגל אל תחנת הרכבת. באוויר כבר נשבה צינה קרה שמגיעה לכאן היישר מהקוטב הצפוני, ומבשרת את בוא החורף. בצ'רצ'יל אין ארבע עונות שנה של ממש – יש כפור בסתיו, בחורף ובאביב ויש קיץ שהוא נעים (אך קריר וגשום) הנמשך כחודשיים-שלושה. השינוי הפתאומי במזג האוויר חידד לנו את ההבנה שהגיעה העת לעזוב. לאחר קרוב לשבוע בצ'רצ'יל כבר הכרנו את רוב עובדי המלון הנחמד שלנו, את פקחי רשות שמורות הטבע והגנים (שלהם יש דוכן מידע במבנה תחנת הרכבת), את הבעלים של כלבי ההאסקי, את צוות מסעדת ג'יפסי, את מדריך הקיאקים ובעלי חברת הקיאקים, את המדריך של הטונדרה באגי, את בעלי חברת השכרת הרכב ועוד כמה אנשים שפגשנו במכון המחקר. בדרך לתחנת הרכבת פגשנו לא מעט פרצופים מוכרים שאמרו לנו "Hi" ו-"Take Care". בצ'רצ'יל אין את הפוליטיקלי קורקט שכל כך נהוג בקנדה ובארה"ב. כאן לא יהססו לשאול אותך מאיפה אתה, ואפילו לא ימנעו מלהשתמש במונחים כמו אסקימואי או בן תערובת (שלא נהוג להשתמש בהם בשאר חלקי קנדה וארה"ב). לכולנו היה ברור באותו רגע שלמרות שנסענו לצ'רצ'יל כדי לראות דובים, גילנו תוך כדי הטיול שהאנשים שחיים בטונדרה המרוחקת מעניינים לא פחות מבעלי החיים. בדרך חזרה דרומה לתומפסון, קצת לפני שנרדמנו לשנת לילה, ראינו מבעד לחלון הרכבת כיצד הטונדרה אט אט נעלמת ואת מקומה תופסים העצים ירוקי העד.

עדכון: מסילת הרכבת לצ'רצ'יל סגורה בשל מפגעי שטפונות שאירעו בקיץ 2017 אך אמורה להיפתח בשנת 2018. אם אתם מתכננים נסיעה למקום, ודאו שהנסיעה בקו חודשה.

לפוסט הקודם על צ'רצ'יל לחצו כאן