שבע מעלות מתחת לקוטב (חלק ד) – גרולר ופיזלי

ביום השלישי שלנו בצ'רצ'יל הבנו שהגיעה העת לטייל באזור לבד, בקצב שלנו ולא בסיורים מודרכים. ניגשנו לסוכנות הרכב היחידה בעיירה (Tamarack Rentals) שם פגשנו את רוז, הבעלים של חברת השכרת הרכב, אישה לבבית שתוך כמה דקות של מילוי ניירת הספיקה לספר לנו המון דברים מעניינים על אורחות החיים בצ'רצ'ל. עיקר הסיפורים שלה נסובו סביב נושא הציד והדיג. כך למשל רוז סיפרה לנו ש"הקריבו והברנטה הקנדית הם מעדן" וכן ש"במניטובה מותר לאידיאנים לצוד כמעט הכל – למעט דובי קוטב". רוז גם סיפרה לנו שבצ'רצ'יל יש כביש סלול אחד בלבד. הוא נסלל לכבוד ביקור של מלכת אנגליה באזור. בסופו של דבר היא צלחה את הקילומטרים הבודדים המפרידים בין שדה התעופה לעיירה במסוק ומעולם למעשה לא נסעה בכביש שנסלל במיוחד עבורה. "כבישים סלולים לא עובדים טוב באזור הזה" אמרה רוז. "כורכר זה הרבה יותר טוב".

לאחר שהסדרנו את התשלום ניגשנו למגרש מכוניות, שרובן נראו כגרוטאות לפני גריסה. אחת מהן – טנדר 4 על 4 הייתה מיועדת לנו. "להביא רכב עד צ'רצ'יל זה יקר מאוד, וגם הדלק כאן מאוד יקר (בערך פי 4 מהמחיר בתומפסון)" אמרה רוז תוך שהיא מתקנת כמה תקלות רגע לפני שאנחנו יוצאים לדרך. רוז היא לא רק הבעלים של סוכנות השכרת הרכב. היא גם חצי מכונאית. הבטתי בה עובדת וחשבתי לעצמי שבעצם את כל העסקים (מלונות, מסעדות, חברת שיט בלוגות, חברת טונדרה באגי) שהכרנו עד עתה בצ'רצ'יל מנהלות נשים. ככה זה כנראה באזור זה של העולם בו באופן מסורתי הגברים יצאו לציד והנשים נשארו לנהל את עסקי המשפחה. היום אמנם כבר פחות גברים יוצאים לצוד אבל תפקידן של הנשים כפי הנראה נשאר כפי שהיה.

רוז הסבירה לנו על עבירות דרכי העפר בסביבת העיירה והציעה לנו לצפור לפני שאנחנו יוצאים מהרכב, "כי דובי הקוטב יכולים לנמנם בשיחים שלצד דרכי העפר מבלי שתבחינו בהם" וכן לא להתרחק מהרכב "אסור לטייל בטונדרה ברגל ללא ליווי של שומר חמוש". הצטיידנו במפות ויצאנו לדרך. היעד הראשון שלנו היה קייפ מרי (Cape Merry), כף הממוקם מצפון מערב לעיירה, הצופה על המקום בו נהר הצ'רצ'יל זורם אל מי מפרץ הדסון. האירופאים הראשונים הגיעו לאזור צ'רצ'יל במהלך המאה ה-17 במסגרת מסעותיהם לחיפוש אחר מעבר יבשתי לאוקיינוס השקט וכן בעקבות סחר בפרוות שהיו אז צו האופנה באירופה, אך רק בתחילת המאה ה-18 הקימה חברת מפרץ הדסון (Hudson Bay Company) במקום התיישבות קבע. בעקבות מאבקי שליטה בין הבריטים לצרפתים על חבל ארץ זה בוצרה ההתיישבות וזו הפכה למעין מצודה (Prince of Wales Fort) שחלשה על פתח הנהר מכיוון צפון, ואילו בקייפ מרי, החולשת על פתח הנהר מכיוון דרום הוצב תותח.

עד סוף המאה ה-18 דעך סחר הפרוות והאירופאים ברובם נטשו את חופי מפרץ הדסון. במשך למעלה מ-100 שנה אף גורם מערבי לא התעניין בנעשה בצ'רצ'יל, אבל כל זאת השתנה בתחילת המאה ה-20, אז החליטה ממשלת קנדה לסלול קו רכבת לעיירה ולקשרו לנמל, שדרכו, כך קיוו, ניתן יהיה לייצא סחורה חקלאית מצפון קנדה לאירופה. אלא שהנמל לא שגשג, ובסוף המאה ה-20 נמכר לחברה פרטית. לפני כמה שנים הנמל נסגר ומאז יש מגעים למכור אותו לקבוצה של ילידים מקומיים.

נסענו לנמל, הממוקם כמה דקות נסיעה מקייפ מרי. לאורך הדרך ניצבו מבנים חלודים שכמותם אפשר לראות כמעט בכל מקום בצ'רצ'יל (חלק שייכים לנמל שננטש וחלק לבסיס ניסוי טילים אמריקני שבעבר פעל בסביבות העיירה). במרינה הקטנה הסמוכה לנמל פגשנו שני ילידים מהאי באפין (Baffin Island) שהוא חלק מטריטוריית נונאווט. הם רכשו סירה בצ'רצ'יל והם עומדים לשוט איתה לאי המבודד, הממוקם הרחק צפונה בחוג הארקטי. בדרך הם מתכננים לצוד לווייתן בלוגה ולאכול אותו (לא מבושל כמובן). עינו של בן זוגי הסקיפר, חובב ההרפתקאות, התמלאו קנאה. ברור היה לשנינו שאילו היו מזמינים אותו הוא היה בין רגע מוכן לעזוב את כולנו ולהצטרף למסע.

מכאן המשכנו מזרחה, בדרכי עפר שאיכותן טובה פחות, המובילות לפאתי הטונדרה. היעד לשעות אחר הצהריים היה להיכנס עמוק עד כמה שניתן אל בתי הגידול של דובי הקוטב. השעה הייתה שעת שפל ונראה היה שמי מפרץ הדסון נסוגו אחורה מאות מטרים, מותירים אחריהם סלעים מכוסי אצות שביניהם קרקע בוצית. האינסטינקט הראשון היה לרדת מהרכב ולטייל ברגל לצד הבריכות שהותירו המים בנסיגתם, בהן מסתתרים בשעת שפל חסרי חוליות ודגיגונים. טיילנו ברגל בעבר במקומות שהיו בהם דובי גריזלי, קיאקנו עם אליגטורים ושחינו עם כרישים, אבל משום מה האזהרה של רוז לא לטייל ברגל במקומות שעלולים להיות בהם דובי קוטב היא היחידה שגרמה לנו לציית. ובכל זאת יצאנו מספר פעמים מהרכב. באחת הפעמים חנינו ליד כמה סלעים גדולים ועלינו עליהם כדי להתובנן על הנוף. לפנינו במרחק של אולי 50 מטרים ראינו שני כתמים לבנים, ככל הנראה אימא דוב והגור שלה מכורבלים בין הסלעים. המאבק הפנימי (והמחלוקת בינינו) האם להמשיך להתבונן או לברוח לרכב, עוד לפני שהדוב יריח אותנו ויבחין בקיומינו, היה לא פשוט. בסופו של דבר קול ההגיון גבר על יצר ההרפתקנות. אבל התיאבון לראות דובי קוטב (הפעם – מחלון הרכב) רק גבר.

במהלך הנסיעה הגענו אל מרכז המחקר של צ'רצ'יל (Churchill Northern Studies Centre) שם חוקרים אנשי אקדמיה מכל רחבי העולם את רזי הקוטב הצפוני. עלינו לגג הבניין לתצפית יפה על האזור ובדרך שמענו מכמה עוברים ושבים שלפני כמה דקות עברו סמוך למרכז כמה דובים. חזרנו לרכב והמשכנו לנסוע הלוך ושוב בטונדרה. מחר אנחנו עוזבים את צ'רצ'יל וידענו שהשעות הקרובות שלנו הן הסיכוי האחרון שלנו לראות דוב קוטב. היינו חדורי מוטיווציה, ואכן כוח הרצון הביא עמו תוצאות שכן הרחק באופק ראינו דוב. אך הדוב הזה נראה אחרת מהדובים שראינו עד כה. הוא היה כהה יותר ומבנה גופו היה מעט שונה. נסענו לאורך המפרץ שהיה ריק ממים לאורכו התקדם הדוב. הנתיב בו הדוב הלך ותוואי הדרך בה נסענו היו עתידים להיפגש. ואכן ככל שהתקדמנו התקרבנו לדוב עד שבסופו של דבר הוא חצה בריצה את הדרך כמה מטרים לפנינו.

בשלב זה הופתענו לגלות שלא מדובר בדוב קוטב שהתפלש בבוץ – ולכן הפך מלבן בוהק ללבן מלוכלך-כמעט חום. מדובר ככל הנראה בתופעה שקראנו עליה בעבר ועכשיו אנחנו חוזים בה במו עינינו: הכלאה של דוב גריזלי ודוב קוטב. ניל (מדריך הטונדרה באגי) אמר לנו שרשמית אמנם אין דובי גריזלי בפרובינציית מניטובה, אבל טען שהוא אישית ראה אחד לא מזמן, ואם יש במקום דובי גריזלי הרי סביר להניח שיהיו במקום גם בני כלאים. דובי קוטב ודובי גריזילי ידועים ביכולת שלהם להתרבות זה עם זה. לפני ההתחממות הגלובלית אזורי המחיה של שני המינים כמעט ולא חפפו, אבל היום, כאשר כדור הארץ מתחמם והקרח נסוג צפונה, יש חפיפה ובעקבותיה נולדים בני כלאיים. לבני הכלאיים אף נתנו שם – אם האבא הוא דוב קוטב והאימא היא דוב גריזלי יקרא בן הכלאיים פיזלי (Pizzly), ואם ההפך – הוא יקרא גרולר (Grolar).

מרוגשים מהצפייה בדוב, בשעת ערב מאוחרת אך באור יום כמעט מלא, שמנו פעמינו חזרה לעיירה צ'רצ'יל. בדרך נכנסנו אל דרכי העפר שבין שכונות המגורים כדי לראות מקרוב כיצד נראים הבתים של האנשים שגרים בפאתי הטונדרה. הבתים בצ'רצ'יל צנועים. חלקם צריפים של ממש, ועל כולם ניכרים פגעי מזג האוויר. הרוחות לחופי מפרץ הדסון בחודשי החורף אימתניות במיוחד. עד כדי כך שלעתים אין כאן כמעט שלג על הטונדרה – כי הרוח החזקה מעיפה אותו. הבתים לעומת זאת עוצרים את הרוח והשלג נערם לפיכך לצידם, לעתים עד לגובה של כמה מטרים. גם המלונות רחוקים מלהיות מפוארים, אך רובם נעימים למדי ומשרים אווירה ביתית. נכנסנו לחדר המלון וחיכינו שיחשיך. ידענו שהלילה יש לנו רכב לנסוע איתו לחוף הים לחזות שוב בזוהר הצפון.

לפוסט הבא על צ'רצ'יל לחצו כאן
לפוסט הקודם על צ'רצ'יל לחצו כאן