שבע מעלות מתחת לקוטב (חלק ב) – מפגש ראשון עם הטונדרה

בתחנת הרכבת המתין לנו רכב של מלון טונדרה-אין (Tundra Inn). לאחר נסיעה קצרצרה הגענו למלון, פרקנו את התרמילים ויצאנו להליכה אל החוף של מפרץ הדסון הנושק לעיירה. בכניסה לחוף הזדקרו שלטים גדולים המזהירים מפני דובי קוטב שלעתים מתרכבלים כאן בשמש בין הסלעים. מסביב פרח במלוא הדרו 'עשב האש' (Fireweed) שפריחתו הוורודה, שמתחילה מלמטה ועולה אט אט כלפי מעלה, יכולה להגיע לגובה של כשני מ'. הגעה למי מפרץ הדסון הייתה מעין חלום ילדות רחוק שלנו, וההתרגשות לגעת במימי הים הייתה רבה. מרגש אותו יותר היה לגלות שכל הנקודות הלבנות שהופיעו ונעלמו במים לא היו רסס גלי הים, אלא מאות לווייתני בלוגה ששחו לאורך קו החוף.

לאחר הביקור בחוף יצאנו לטיול רגלי קצר בצ'רצ'יל, עיירה המאכלסת כ-900 איש (חצי מהם עוזבים בחורף) שיש בה תשעה מלונות קטנים, כמה מסעדות וחנויות מזכרות, חנות מכולת, חנות לרכישת אלכוהול ורחוב ראשי אחד – לא סלול, שממנו מסתעפים רחובות משניים, לאורכם שוכנים הבתים הצנועים של תושבי המקום. בנוסף יש במקום מתחם גדול הכולל ספריה, בית ספר, קולנוע, מגרש הוקי, מגרש משחקים, בריכת שיחה ובית חולים (המשמש את כל תושבי האזור כולל את תושבי הטריטוריה נונאווט הממוקמת בקוטב הצפוני), המוחברים זה לזה באופן שאפשר לעבור ביניהם מבלי לצאת החוצה אל החורף הקר השורר כאן בחודשי החורף.

בשעות הצהריים כבר היינו על הטונדרה באגי (Tundra Buggy, של חברת Frontiers North Adventures), אוטובוס עם גלגלי ענק שהיה אמור לקחת אותנו הרחק מהעיירה אל האזורים שבהם אפשר, כך אמרו לנו, לראות עכשיו דובים. ניל, נהג האוטובוס וגם המדריך של קבוצת התיירים שאליה הצטרפנו, סיפר לנו שהעזיבה של דובי הקוטב מפנים היבשת לכיוון שדות הקרח של מפרץ הדסון אורכת כשבועיים בלבד. התאריך המדויק תלוי במועד קפיאת הקרח – בדרך כלל בין אמצע אוקטובר לתחילת נובמבר. ברגע שהדובים עוזבים אל שדות הקרח הם לא יראו יותר בסביבות העיירה עד האביב הבא. לדבריו, בקיץ אפשר לראות אמנם פחות דובים בהשוואה לסתיו, אבל אין סכנה לפספס את הנדידה וכן העיירה צ'רצ'יל נעימה יותר לתייר (וגם יש את הבונוס של הלווייתנים שמגיעים לאזור בחודשי הקיץ בלבד). ניל גם סיפר לנו שדוב הקוטב הוא למעשה הדוב היחיד שאינו ישן שנת חורף. ההפך הוא הנכון – חודשי החורף הם העונה בה דובי הקוטב הם הפעילים ביותר שכן שרק אז הם יכולים לצוד מבעד לקרח את כלבי הים שהבשר השומני שלהם הוא מזונם המועדף. בקיץ לעומת זאת הדובים כמעט ואינם ניזונים. לא משתלם להם אנרגטית, כך מסתבר, להתאמץ כדי לצוד קריבו או ברווז שהם מקורות מזון שאיכותם פחותה.

ניל היה בעברו מדריך ראפטינג בשמורת ג'אספר שבהרי הרוקי הקנדיים ואילו היום הוא מדריך סיורים בצ'רצ'יל. הוא בחור חביב ממוצא אירופאי (או במילים אחרות לבן עור, ולא אינדיאני) שיש לו ידע רב על עולם החי של הטונדרה, למרות שבניגוד למפעילי תיירות רבים אחרים בצ'רצ'יל ברור שהוא לא חי כאן את רוב חייו. "את רכבי הטונדרה אנחנו בונים כאן בעצמינו" סיפר ניל על האוטובוסים, שהמאפיין העיקרי שלהם הוא גלגלי הענק ומרפסת התצפית המגודרת מאחור המאפשרת לצפות בדובים ממרחק אפס. "יש לנו רכבים שבתוכם יש מלון של ממש, עם חדרי שינה וחדר אוכל. בסתיו מגיעות אלינו קבוצות תיירים ששוהות ברכבים האלה כמה ימים בשטח בצפייה בדובי הקוטב שעושים דרכם אל הקרחונים של מפרץ הדסון".

הנסיעה ברכב הטונדרה, אל לב המרחבים שכמעט נושקים לקוטב הצפוני, היא ברובה על אדמת פרמפרוסט (Permafrost). זוהי אדמה קפואה, שבדרך כלל רק המטרים העליונים שלה מפשירים בחודשי הקיץ ויוצרים אגמים קטנים (המאפשרים קיומם של כמה מיני צמחים ושיחים יחודיים), אולם מתחתם הכול קפוא, וזאת עד לעומק של מאות מטרים, שם החום הפנימי של כדור הארץ גורם לקרח להפשיר. באגמים אלה אפשר לצפות בעופות מים רבים. "דובי קוטב לא נכנסים למים מתוקים" הסביר לנו ניל. הם מן הסתם מעדיפים מים מלוחים שם נמצא מקור מזונם.

אחרי נסיעה של כשעה הגענו לאזור מרוחק דיו שאפשר להתחיל לחפש בו דובים. במרחק של כמה מאות מטרים מאיתנו נצפו לפתע דוב וגור מהלכים לאורך החוף בשעת שפל. ההתרגשות הייתה רבה אך התצפית הייתה מרוחקת. ניל המשיך בנסיעה ותוך כדי כך סיפר לנו שהדובים יכולים להיות קרובים גם אם אנחנו לא רואים אותם. ואכן לפתע מאחורי שיח, סמוך לתוואי בו נסענו, הבחין אחד מחברי הקבוצה בדוב זכר גדול. הטונדרה באגי נעצר ודוב הקוטב הדוב התרומם ממרבצו וריחרח את הסביבה.

קשה לומר שנסיעה של אוטובוס גדול גלגלים על גבי צמחיית הטונדרה כמה מטרים מדוב שישן שנת ישרים והופרע על ידי קבוצת מטיילים אינה פוגעת בסביבה, אך מן הצד השני יש יתרון בכך שהדובים הפכו למקור הפרנסה של תושבי צ'רצ'יל, גם בהיבט של שמירת טבע. בעוד בראשי מתרוצצות מחשבות על האם זה תקין שהפרענו כרגע למנוחתו של דוב שיש רק כ-25,000 מבני מינו בעולם, דוב הקוטב הגדול (משקלו של זכר בוגר יכול להגיע ל-700 קילוגרם ואורכו מהזנב לראש יכול להגיע לכשלושה מטרים) התרומם באיטיות וצעד לעברינו. היה ברור שזהו רגע שצריך לנצור. עמדתי מאחורי יובל, בני קטן, ולחשתי לו באוזן תוך כדי שהוא מצלם בלי הרף "יובל, תזכור את הרגע הזה, כי כזה דבר כזה קורה רק פעם בחיים".

"רוב בעלי החיים בקוטב שוחים או רצים מהר יותר מדוב הקוטב, ולכן שיטת הציד העיקרית של בעל חיים מופלא זה היא מארב" הסביר לנו ניל בהמשך הסיור. "הדוב ממתין בקרבת חורים בקרח המשמשים כלבי ים ואריות ים, וכאשר אלה עולים מן החור כדי לנשום הוא תוקף אותם. התחממות כדור הארץ בשנים האחרונות גרמה להמסה של חלק נרחב מן הקרח ולהצטמצמות שטח המחייה של דוב הקוטב. כאשר הקרח נמס, דוב הקוטב אינו יוכל לארוב לטורפו, ואף על פי שהוא שחיין מצוין, הוא גם עלול לטבוע בים בלי קרח". במבט על הדוב הפרוותי והסקרן מטווח בטוח, ממרומי האוטובוס המוגבה, קשה לדמיין שמדובר על צייד אימתני, אבל מספיק להתבונן בכף הרגל הענקית שלו ובציפורניים הגדולות כדי להבין שלא מדובר כאן בדוב שחור 'רגיל' שפוגשים בטיולים בארה"ב ובקנדה ואפילו לא בדוב גריזלי, שגם הוא בעל חיים מסוכן למדי.

הסיור על הטונדרה באגי נמשך עד שעת ערב מאוחרת, ובמהלכו ראינו חמישה דובים – שלושה מרחוק ושניים מקרוב (ולמשך פרק זמן ארוך). בנוסף ראינו שועל קוטב, ארנבות קוטב, קריבו והרבה עופות מים. בשעה 22:00, כמה דקות אחרי שנכנסנו לחדר המלון, שמענו אזעקה עולה ויורדת, כזו ששומעים בישראל בעיתות מלחמה. התעלמנו והלכנו לישון (איזו מלחמה יכולה כבר להתחרש באזור זה של העולם?). למחרת בבוקר סיפרה לנו בלינדה, פקידת הקבלה במלון, שהאזעקה שמשה מוצב צבאי שפעל כאן בעבר הרחוק, אבל יש לה חשיבות גם כיום שכן זו תזכורת להיכנס למבנים מוגנים כי  בלילה דובי הקוטב מסתובבים לעתים ברחובות העיירה.

"בשנה שעברה היו לנו שלוש התקפות" סיפרה לנו בלינדה. "בהתקפה הראשונה האדם שהותקף הצליף בדוב ברצועה של כלב והדוב ברח. בהתקפה השנייה המותקף הצליח להבריח את הדוב בכך שהאיר עם פנס לעיניו. ההתקפה השלישית הייתה הקשה ביותר. נערה הותקפה ושכן שיצא לחלץ אותה הותקף אף הוא. הדוב ממש שכב עליו. שכן נוסף יצא החוצה וירה באוויר. בסופו של דבר הדוב ברח. הנערה נפצעה באופן קשה. הדוב הזה הועבר לגן החיות בוויניפיג".

בצ'רצ'יל יש סיירת דובים, מעיין חברת אבטחה שתפקידה להבריח דובים מתוחמי העיירה. אנשי הסיירת מתגאים בכך שהם מגיעים לכל נקודה בעיירה תוך 30 שניות ממועד הקריאה. מדי פעם הם יורים באוויר כדי להבריח דובים. "בערך פעם בשנה בערך קורה לי שאני לא יכולה לצאת מהבית כי אני מבחינה בדוב מחלון המטבח" המשיכה לספר בלינדה, "השבוע בלבד היו כאן שבע הברחות, ודוב אחד אף הוכנס לכלא הדובים" .

בית הכלא לדובים הוא המבנה הממוזג היחיד בעיירה צ'רצ'יל. הוא אינו פתוח למבקרים אבל הסיפורים על פועלו של המבנה הממוקם בשטח פתוח בדרך לשדה התעופה הם חלק מהווית העיירה. דובים שמתקרבים יתר על המידה לעיירה הם דובים שאיבדו פחד מבני אדם ולפיכך עלולים להוות סכנה ולכן יש להרחיקם. הדובים מורדמים עם חץ הרדמה ומעוברים לבית הכלא לדובים. חלקם משוחררים חזרה לטבע במקומות מרוחקים יותר שאין בהם סכנה לחדירה ליישובים וחלקים מעוברים למרכזי טבע וגני חיות. במרכז מטפלים לעתים גם בגורי דובים שהופרדו בנסיבות מצערות (בדרך כלל מות האם) מאמם.

לפוסט הבא על צ'רצ'יל לחצו כאן
לפוסט הקודם על צ'רצ'יל לחצו כאן